(התפאורה - חדר חשוך בבניין ישן ברחוב יפו, מגובב בחפצים לא
מזוהים ברוב פינותיו, מלבד במרכזו - שם יושב ונעמד לחילופין
איש צעיר ליד מספר מכונות עם המון כפתורים, ועם כמה צגים
ששולחים אור צבעוני קלוש מדי פעם לחדר, שלתוכו חודרים במעומעם
אור ועשן מהחדר הסמוך, בו יושבים מספר אנשים, רובם מרוחים
בפוזות שונות וצורכים מיני חומרים משכרים ואולי איזשהו
כיבוד.)

מנגן, והצלילים נשפכים ממני אל החלל האפוף עשן. בחדר השני
קולות צחוק ודיבור מהוסה, ואני עוטף כל מילה בצליל משלה. כל
תחושה יש לה את הקול שלה ואני יודע, במהלך האקסטזה שמתגברת בי,
שנתמזל מזלי להיות בעל התפקיד הקדוש - אני הוא עושה המוסיקה.
השעה כל כך מאוחרת, הלילה מכנס בכנפיו את הבניין הישן בו אנו
נמצאים, מהחוץ נשמעים קולות של פריצות, אותה פריצות מבורכת שרק
בכוחה להלהיב בי את הצלילים.
אני שולט במכונה, כופף אותה לרצוני. רגע  אחד- מלמולי ציפורים
ביער שכוח, וברגע הבא מתגברת נהירתם של החוגגים, בני הדור
החדש.
הם, שיביאו את הישועה בליבותיהם האמיצים, נודדים לאן שאף אחד
עוד לא העז לנדוד, מונעים על ידי כלי רכב מסוג שונה, כלי רכב
שאין להם ולא כלום עם הרעש והזוהמה של אותם כלי רכב הנוסעים
בחריקה מתחת לחלומי, מפריעים לצלילים שמתארים את החופש האדיר
אותו אני, הקטן, מהין לתאר בצלילי. אדם נכנס לחדר. אין הוא
דורש בשלומי, אין שנינו מעונינים במחוות
ריקות אלו, הזוטות אינם מעניינינו. הוא מושיט לי את ה"עובר
סביב", ואני גומע את העשן, שמתערבל בי, בי וממני החוצה, אל
המכונה שלי,
אל אהובתי האלקטרונית.
הלאה, שכח את המילים, שכח את כל שלמדת, חלקיקי THC מספרים לי
את אשר רציתי לדעת, את אשר רציתי לגעת, ואני מוביל את היושבים
סביב אל אותו מקום לאן הם רוצים להגיע, זרקו את הנפט לעזאזל,
אפילו לא צריך ללכת.
הם מונעים בכוח מעשה האהבה שלנו, שלי ושל אהובתי, יושבים
מכונסים כבציור שמן עתיק, כל אחד מסמל את אשר הוא.
אינני צריך לראות אותם בשביל לדעת זאת. מתוך מה שזורם מהם,
זורם מה שבי, ומה בשבי זורם אליהם בחזרה. וכך אנו מכלכלים זה
את זה,
בכוח מודעותינו גרידא. האזניות על אזני, העיניות בעיני, הידיות
בידיי.
אני מזין את המכונה במידע, היא מזינה אותי בידע.
הביט מתערבל ללא הרף, הדיו מכים מקירות החדר, מתוכו נרמז המסר,
אותו המסר שידעתי תמיד, המסר שאני שומע תמיד לראשונה.
לבי הוא אחד אתו,
          אחד אתו,
          אחד אתו.
היא נכנסת. החדר החשוך מונע ממנה את סודותיה. אני יודע ששמעה.

אני יודע שהבינה.
אני מרים אליה מבט, שמוצנע בחיוך עניו, והיא פוגשת אותי באותו
במבט בדיוק.
היא לועסת את שפתיה. המילים מיותרות.
-"האם אתה יכול, "היא שואלת, ומאבדת לרגע את העולם.
"האם אתה יכול" שוב היא שואלת,
"לנגן יותר בשקט...?"