שלום יקרה, מה שלומך?
אני באוטובוס בדרך לרכוש השכלה...  הלוואי שהיית כאן פיזית,
אבל את בונה את עצמך שם, חווה את הימים, גומעת את המראות,
אמריקה, ניו יורק, ברוקלין, ניו ג'רסי, קווינס. מפנימה את
הקולות, הריחות, האנשים, מנסה להתרגל למנטליות הזו שאולי הופכת
מוכרת יותר ויותר...
תאמרי לי - הם מזכירים לך אותנו? או ההיפך? אנחנו מזכירים לך
אותם?
היא באמת נוצצת ודביקה? כמו בכל אותם סרטים קיטשיים, נוזליים
אך עם זאת  מהממים וסוחפים...
כל כך המון אבסורד מוכרים לנו דרך המסך הקטן הזה, מכשיר
הטימטום, מסכימה עם ההגדרה?
אמריקה...יבשת ענקית, אה...
יקרה שלי, אני מקווה שאת מספיקה לטייל באותם סופי שבוע... ואני
מדברת על טיול רחוב קצר כזה שמשאיר בך המון הרבה פרצופים לא
מוכרים, פרצופים מענינים, ריחות רחוב מחניקים, אותם משבי רוח
שמשאירות אחריהן  ברונטיות עם בושם מתקתק.. .מושלם כזה.
אותו ריח של מסעדות, של מאכלים.
האם כאן זה דומה למשהו מכל זה?
ובכלל הריח של האוויר האם הוא שונה?
אני עדיין באוטובוס דואגת לחמם את הלחי הימנית שלי לפני שנגיע
לקור המקפיא של אריאל... הלילות שם כל כך קרים לפעמים עד שאני
חושבת שאשתגע ואז אני מתחילה לקפוץ, לרקוד העיקר להתחמם  ושלא
תחשבי שאני לא לוקחת בחשבון את המוזרות שבעניין אבל שיקפצו לי
כל עוד קפוא לי.
באוטובוס מוקפת אנשים מנומנמים שנרדמו, אנשים שקרוב לוודאי
מהרהרים על שק הצרות הקטן שכל אחד מהם סוחב על הגב  
מין  דרך מטורפת- אופטימית שלי להתבונן על החיים היחידיים
שלנו.
מעניין מה את עושה עכשיו...