1.
זה היה יום קיץ חיוור. הוא נטש את עצמו במזוודות הריקות למחצה
בחדר קטן בדרום העיר. גופו התנענע ברחובות, מחפש סיפוק לצורך
לא מוסבר. כשהוא נכנס לבית קפה פתוח על החוף מלצרית חשבה שהוא
תייר ופנתה אליו באנגלית: "Good day to you, sir". המתיחות
ירדה כשהוא ענה לה בעברית שחוקה. גם הציפיות לטיפ. בזמן ההמתנה
לקפה הוא הוציא את פנקס הרשימות. חוץ מהטלפון של חבר
הומוסקסואל, בעל הוצאה לאור קטנה, שבטח במרוצת כל השנים האלה
הפך לפאגוט מזדקן, לא היו שם שום כיווני דיאלוג מתבקשים.
שולחנות בבית קפה לא השתנו מאז שהוא עזב את הארץ. אותו פלסטיק
לבן ומגושם. תל אביב אפילו לא ניסתה להסתיר את הפרובינציאליות
שלה. רק התישה אותו עם השמש הזוהרת ובחורות עליזות חמושות
בגופיות אדומות ומשקפי שמש. כל הזמן הזה השכיח את תחושת הזיעה
הדביקה והחוסר אונים להסתיר את תווי הגוף המתרככים תחת בגדי
החוף המגוחכים האלה. האייס-קפה הגיע. הוא שאל את המלצרית האם
חיי לילה בתל-אביב מספקים כמו פעם. היא הסתכלה עליו בתמיהה
שגבלה בצורה די מעליבה בגועל.
" פשוט נעדרתי מפה לכמה שנים טובות", - הוא ניסה להסתיר את
כישלונו.
" לא הפסדת כלום". היא לא נראתה כמישהי יותר מידי להוטה בהמשך
השיחה.
"האם תרצה עוד משהו?"
הוא ענה בשלילה וחזר למחשבות על המצב העגום שלו. לא, לא ממש
מחשבות. סתם משפטים שרפרפו במוחו העייף ולא הולידו שום תגובה
רגשית. לאחרונה אפילו אוננות לא הביאה עמה שום סיפוק או רפלקס
אמוציונלי, חוץ מצריבה קלה ב... הוא נאלץ לקטוע את ההרהור
התמוה כשראה משהו מוכר בהליכה של איש קצר ושחום שחלף ממש ליד
שולחנו והמשיך.
"מרתה!", - הוא קרא.
האיש הסתובב כאילו מישהו משך בכתפו. לרגע שכנו בפנים הקטנות
שלו פחד וחוסר הבנה. אחר כך הוא זיהה את האיש המוזר הזה שישב
בשולחן הכי קיצוני בקפה רחוב, בהחלט אחד מהגרועים בתל אביב.
"בוא, תצטרף אליי. אם אתה לא ממהר לשום מקום". האיש נראה אדיש
ודקדנטי כתמיד. רק הרבה יותר זקן ומכוער. מוריסי מקומי מזדקן
שכזה.
" היי ", זה כל משמרתה יכל להגיד. כל מערכת ההגנות בגופו הקטן
קרסה תחת המבט החודר הזה. הוא התיישב בכסא פלסטיק לבן, מלא
בכתמים של קולה, או אלוהים יודע מה, למרות שבתוך-תוכו היה בטח
מעדיף להסתובב ולהתחיל לרוץ לכיוון המגדלים האלה.
"ממש הפתעה נעימה, מרתה. לראות מישהו מוכר. אני ציפיתי שכל
המכרים שלי בארץ בטח כבר מתו מאיידס." מרתה שתק והחוויר.
"בדיחה. אל תיקח את הדברים בצורה כל-כך אישית, יקירי. אתה
יודע, אם כבר מדברים על מחלות, רק הגעתי לכל החום הזה פה וכבר
הצטננתי. מסתובב עם נייר טואלט בכיסים".- הוא הוציא שרידי נייר
לבנים מכיס החולצה וקינח את האף. "כמה ישראלי, אה?"          

מרתה עדיין שתק. ממש לא שיתף פעולה.
" אז מה חדש בארצנו. ספר. מה היו נושאי השיחה פה כשעזבתי? אה,
כן. פוליטיקה. וכדורסל. האם מכבי יגיעו לפיינל פור גם השנה?
שאלת השאלות. אז מה אתה עדיין ב... איך נקרא לזה, עסק? כמו
פעם."
המלצרית הצינית הופיעה שוב. מרתה לא שידר שום ספקות לגבי
ישראליתו.
"רוצים להזמין משהו?".
"כן, אני אזמין את חברי פה למה שהוא רק יבקש. מה תרצה,
מרתה?"
" מים מינרליים, בבקשה". או, כמה הוא היה נותן רק כדי להימנע
מהרגע הזה. למה הוא בכלל עצר. האיש מולו השתתק והסתכל עליו
במבט משועשע. זה גרם למרתה להרגיש עוד יותר לא בנח.
"אז, למה חזרת", - מלמל מרתה רק כדי להפסיק את השתיקה
הנוראית.
"סתם. כמה עניינים שוליים לסדר. לבזבז קצת זמן. השתנת, מרתה.
פעם היית די שובר לבבות. עכשיו אתה נראה כמו", - הוא חיפש אחרי
הדימוי המתאים - " גרוזיני מקריח. בעצם, אתה באמת גרוזיני,
לא?". זה כבר היה ממש מעליב.
"גם אתה די הזדקנת. לא זיהיתי אותך בהתחלה."
" החיים מעייפים, דארלינג. במיוחד חיים של ישראלי עלום שם
בניו-יורק. היית פעם בניו-יורק, מרתה? זה עיר שבה אתה סוף-סוף
מבין שכל החלומות שפיתחת במהלך השנים הם לא יותר מבדיחה עלובה.
בעצם אני נשמע כמו לו ריד. ממש וולגארי מצדי. החיים שם לא כל
-כך נוראיים. לא פחות טובים מפה, אני מניח."  
" אתה עדיין חושב שאתה יותר טוב מכולם?", - פתאום שאל מרתה.
והשתתק לאור החוצפה של עצמו.
"חס וחלילה, מרתה. שגיאות הנעורים תמו. הייתי צעיר וטיפש אז.
עכשיו אני סתם, חרא כמו כולם. נכון? כמו כולם".
פתאום גל של אי-נוחות שטף אותו. מה הוא עושה בבית הקפה המגוחך
הזה, ליד האיש שהוא לא זוכר ממנו כלום חוץ מכינוי טיפשי שנדבק
לו כשהוא היה מאלה שהסתובבו בגנים ציבוריים בת"א בלילה. דווקא
אז היה בו משהו, הממ, מועיל. עכשיו הוא סתם כלום. לבד, או עם
חבר קבוע או, אלוהים ישמור, אישה וילד. והוא הולך ביום שבת
לים. והוא גם בטח עושה דיאטה. בדיוק אז הגיעו המים.
" האמת היא, מרתה, שאני די ממהר. אז אני אזוז. לא, לא אל
תמהר... גמור את המים. בניחותא. אה, כן. וזה". הוא הוציא מכיס
החולצה שטר מקומט וזרק אותו על השולחן. "חיים טובים שיהיו לך".

הוא קם והלך לפני שמרתה הצליח להבין האם הוא יותר שמח שהמפגש
נגמר או שהוא יותר מרגיש מושפל - כאילו איזה דייט מחורבן זרק
אותו באמצע ת"א: נושא שיחה לכל המלצריות בסביבה. בעצם, מה
הקשר, בכלל. הוא הסתכל על השטר המזוהם. מהכיס עם הנייר טואלט.
כמובן, שטר של עשרים. מה שהוא לא הזמין, עם המחירים פה - על
המים צריך להוסיף עוד. אפשר לחשוב איזה פוזה של ניהיליסט. סתם
בן-זונה קמצן.

2.

מה הוא חיפש פה בכלל? הבטחה לחיים יותר טובים, יותר שקטים?
לא, לא ממש. סתם בא לביקור קצר, רק לוודא שזה בסדר, שהוא לא
הפסיד פה כלום. הוא שנא להפסיד דברים.
או בכל זאת, יותר מזה. משהו יותר... לראות את החברים הישנים
(איזה חברים? אף פעם לא היו לו חברים), את המשפחה - זקנה
משוגעת אחת בכפר-סבא. איך קוראים לזה? נוסטלגיה. הוא חקר את
עצמו ארוכות ולא מצא שום סממן שלה. כן. זה בהחלט היה טיול
מיותר לכל הדעות. הוא יקצר את הביקור בשבועיים. רק מחר ילך
להוצאה לאור המחורבנת הזאת: הם הבטיחו כבר שנים שיוציאו מהדורה
חדשה של אוסף שירים ישנים שלו, אלה מלפני הגלות. הגיע זמן
לקיים הבטחות, חבריה... הוא נרדם, וישן כל הלילה בלי לשים בכלל
לב שהוא לא התפשט, אפילו לא הוריד נעליים.
למחרת הוא בא לבניין נמוך, דחוס בין משרדי חברת כח-אדם (לפי
המיקום, די כושלת) ופאב עם שולחן ביליארד. את הפאב הוא דווקא
זכר. בהוצאת אור הוא התקבל בחמימות אם כי בהרמת גבה מסוימת.
בכל זאת, הבחור נעלם לכמה שנים טובות, קצת מוזר לראות את הדבר
הנפוח הזה בחולצת תיירים מגוחכת ולחשוב - זה הוא, האיש שהיה
אמור לעשות כאן מהפכה. מהפכה של כאן ועכשיו, קראו לזה אז. אבל
מה הם ידעו אז, בימים ש"מופע הארנבות של דוקטור קספר" נחשב
לדבר הבא. מי? לא משנה.
בקיצור הוא היה כאן, והיה קשה לקלוט שזה הוא, למרות המבט
החודרני, למרות תווי פנים אציליים שכאלה... תמיד חלם בסתר ליבו
להיות כוכב.
"ניק, אתה לא יודע כמה אני שמח. פשוט נרגש ונפעם. יפעתוש,
תעשי לנו קפה, בבקשה... שני סוכר? חלב? תודה, יפעתוש."

"אני לא אזיין לך בשכל, אסף, אני ממש צריך כסף. לפני שאני
חוזר לשם. כי שם אני כלום, אתה יודע. אף אחד לא מצליח בחו"ל.
רק שם מתברר עד כמה כולנו פה אפסים. ופה עוד זוכרים אותי קצת,
אפשר לשחק על הקטע הנוסטלגי. אתה יודע, העשור הקודם... היינו
צעירים... הייתי חזק אז, לא?"
"תשמע, ניק. אתה נסיך, ואתה יודע שאני אוהב אותך, אבל אין לי
כסף לספר חדש. העניינים די כושלים פה. ואתה, איך אני אגיד
לך... רק אל תיקח את זה בתור משהו מעליב חס ושלום: אתה לא
בדיוק מאיר שליו. אתה מבין אותי? לא ממש להיט בטוח. אני לא
צריך ביקורות טובות, אני צריך קונים. אתה מבין, זה כמו..."

בחוץ עדיין היה חם ומחניק. קיץ אינסופי שכזה.

3.

הם נהגו לקחת הרבה סמי הרגעה בבית-הוריו
עטיפות של ממתקים היו פזורות על הקירות
ובמחסן למטה שכן שד קטן שהתעטף בשטיח ישן
והם דיברו שעות על משמעות החיים וכדומה

הוא היה מביא לשדון מרק עוף שדון היה מזיז את ראשו מצד לצד
ובנימה אירונית קורא כמה שורות מהזיכרון
שותה מרק וחוזר לשטיח לישון

כך היו חיים בבית-הוריו
כך נוצר המיתוס על ילדותו המאושרת

4.

במסיבות גן ובפאבים של האנשים הנחשבים הם עדיין דיברו עליו
בקול מעומעם. הם דיברו על דמותו הטראגית, עד כמה הוא יכול היה
להיות גדול אם לא, מה? הוא היה בארץ? לא יכול להיות, הוא היה
מתקשר אליי. ניסיתי לעזור לו אז, הוא בטוח היה מתקשר אליי, הוא
היה אצל אסף בהוצאה? אצל הקמצן הנוד הזה? מה הוא חיפש אצלו? אם
היה מתקשר אלי הייתי מסדר לו פגישה עם דורון. מי זה? דורון
מהוצאת פראג. בחור משגע. מעניין אם הוא עדיין כותב. ניק, לא
דורון.
עוד סיגריה. עוד דיאט-קולה.

5.
תקוות השירה העברית שכב על הגב. רגליו וידיו גרדו את הרצפה,
בזמן שהוא פיזם לעצמו בשקט שיר של דורס.