הוא מתעורר, עוצם עיניים לעוד כמה שניות של צורת ססגוניות,
מתנער מחולשתו וקם, רגל שמאל, רגל ימין מהמיטה הזוגית. הוא
ניגש לחלון, פותח את התריסים המוגפים, פותח את המסגרת הכבדה,
מכניס פנימה את אור השמש, את השמיים הכחולים ואת ריח הים.
הדמות הנשית על המיטה ממלמלת, מתהפכת על הבטן בהפגנתיות. היא
מצטמקת משנה לשנה, הוא חושב, מושיט את ידו אל הכורסא עליה
זרוקה החולצה ומרגיש עקיצה בחזה. הוא מסתכל מטה בפליאה. מתוך
חזהו, ממש מתחת לפטמה השמאלית, מסתכלת עליו חזרה עין כהה
ומשועשעת. הוא מתמהמה לכמה שניות וממשיך להתלבש.
לאחר הקפה המשותף, הוא פורש לכורסתו ושוקע בעיתון של סופשבוע.
הוא קורא מהדף האחרון לראשון, הרגל מהילדות שמסרב להרפות. היא
מתעסקת עם הסדינים, אך פתאום מפסיקה וניגשת לחלון. בחוץ, מעל
המים הרגועים, רבבות עצמים שחורים קטנים, כמעט נקודות, סוללים
את דרכם ללא קול. אתה חייב לבוא לראות, היא אומרת. הוא מרים את
הראש מהעיתון. את לא יודעת מה קרה לי היום בבוקר, הוא מתחיל
להגיד, אך היא כבר נעלמה מלווה בשקשוק מפתחות וטריקה רכה של
הדלת. מה יהיה איתה, הוא מהרהר, כשאני אמות. כל-כך רכה
ושברירית. לבד. כמה זמן הוא כבר לבד? הוא קם בחוסר רצון, ניגש
לטלפון. מרים את השפופרת, מאזין בריכוז, מניח אותה חזרה.
בטריקת דלת היא חוזרת: למטה, אצל השכנים, אף אחד לא עונה
לצלצולים בכניסה, אבל בחדר האמבטיה שלהם דולק אור. הרחוב ריק,
אין אף אחד, מוזר מאד ליום קיץ כל כך יפה. היופי שלה הולך
ומתמוגג, חולפת המחשבה, אבל אני לא רואה את זה. לו הייתי פוגש
אותה היום כמו שהייתה כשהכרנו, לא הייתי מזהה אותה.
    הוא הולך לחלון. מעל הים נקודות שחורות מתרבות, עושות את
דרכן בנחישות ובדממה; תחושות חרדה הולכות ומתגברות משנה לשנה,
ללא סיבה ברורה, אפילו בימים יפים שכאלה, ימים אחרונים של קיץ.
הים נושם נשימות קצובות ובטוחות. תגידי, הוא שואל בפליאה,
חפצים בשמיים זה סימן טוב או רע? תשובה לא באה. היא יושבת על
המיטה, סדין מקומט זרוק על הרצפה, ראשה בידיה, כתפיה עולות
ויורדות. הוא שב ופונה אל החלון, הנקודות השחורות מתקרבות,
יוצרות ומפרקות צורות. הוא מגרד את הצד השמאלי של החזה, במקום
שבו מתחת לחולצה הולך ומתרחב אישון כהה ומשועשע.