השעה הייתה השעה החמישית. יום שישי. כמה אופייני לבית הספר
להשאיר את הכיתה המדעית של מזל אלטחן ללמוד עד מאוחר. גם ביום
שישי.
ישבתי על אחד השולחנות. הליפסטיק כבר ירד מאז הפעם האחרונה בה
מרחתי אותו והמסקרה נימרחה. כבר לא היה אכפת לי איך אני נראית.
העיקר שהשבוע הזה מסתיים..
הצצתי במערכת וקלטתי פיתאום את המילה -שחמט- . שחמט?! זה מה
שמשובץ לי בשעתיים הבאות. המשכתי לשבת על השולחן ולתהות מה
לעזאזל עושים בשיעור שחמט. רוב החברים שלי הישתתפו במרטון
קללות עם הכיתה המקבילה. ואני רק ישבתי וחשבתי לעצמי... שח-מט.

אחריי כמה דקות ניכנס בחור צעיר לכיתה. 'אני המורה לשחמט' אמר,
חייך, והתיישב.
לא בידיוק התעניינתי. לא באותו מורה לשחמט. וגם לא בשעתיים
האלה שהיה אמור להעביר אצלי בכיתה.
מהר מאוד היתברר ששחמט - לא נלמד.
הכיתה היתרוקנה לה לאט לאט מתלמידים. כולם הבינו ששחמט זה לא
ייעודם בחיים.
כשהיתעוררתי מהמחשבות שלי מצאתי את עצמי שוב בכיתה.
בזווית העין קלטתי את החבר'ה מדברים עם המורה. לא על החיילים
שעמדו על לוח המישחק ולא על מהלכים משעממים.
'בן כמה אתה?' שמעתי את אחת מחברותיי הטובות שואלת. 'עשרים
ושתיים...' הוא ענה.  'אתה נשוי?' שאלה עוד אחת מהן. ''לא,
נשוי עוד לא." הוא נישמע נבוך. אף פעם עוד לא ראיתי מורה שנבוך
מתלמידים.
'אפשר את מיספר הטלפון שלך?' שאל מי אם לא ידיד הטוב שהצליח
להבהיל קצת את המורה הטרי.
חייכתי לעצמי. החברים שלי... כמה שהם טיפשים,, כמה שהם לא
נורמאלים, מה הייתי עושה בלעדיהם?
היתקרבתי לאט אל השולחן.
'אני ויקה. ואתה?' נישמעתי יותר כמו בחורה שמתחילה עם בחור
מאשר תלמידה שעושה הכרות עם המורה.
'ואני איגור' הוא אמר וחייך.
מאותו היום בכל יום שישי בהפסקה שבין השעה הרביעית לחמישית כבר
לא ישבתי על השולחן עם איפור מרוח ומחשבות רחוקות.
מאותו היום רצתי אל השירותים, תיקנתי את המסקרה שנמרחה. הוספתי
ליפסטיק ורוד על השפתיים, סירקתי שוב את השער והייתי מוכנה
לדייט השבועי שלי עם המורה לשחמט.

אף אחד לא בא לשיעורים - חוץ ממני. החבר'ה כבר מזמן התייאשו
מהשחמט. ואני - אני נותרתי יחד עם המורה. יושבים האחד מול
השנייה, בכיתה הריקה מתלמידים. בכיתה שבה כל הכיסאות מורמים.
חוץ משניים.
ככה עברה לה שנה שלמה. יושבים בכיתה ריקה ומחכים. מחכים
לצלצול. מחכים לעוד שעתיים שיעברו להן וביומן אוכל לירשום -
עוד דייט שבועי נגמר בהצלחה. הרבה חיוכים, קצת דיבורים ובעיקר
- הרבה חיוכים.

אחריי שנה שכזאת הוא לא חזר ללמד. לא באותו בית ספר. וגם לא
באותה העיר. אבל דבר אחד הבטיח - דבר אחד נקבע - כשהיא תגיעה
לגיל 17 ייפגשו. הוא הבטיח. והוא גם קיים.
ביום הולדתה השבע עשרה היא חיכתה לו כמו אז... חיכתה לו בשער
של בית הספר. חיכתה לו לבד. כמו אז. עם ליפסטיק ורוד ומסקרה לא
מרוחה - כמו אז.
הוא יצא מהאוטו הלבן שלו, כמו אז, כשחיכתה לו בכל יום שישי,
קצת לפניי השעה החמישית. קצת אחריי ההפסקה.
זה שהיתכתבה איתו לא עזר. כשראתה אותו הכל אליה חזר. היא רצה
לקראתו וחיבקה אותו את אותו חיבוק שהמשיכה לחלום עליו מאז
שעזב. החיבוק שחלמה עליו בכל יום שישי בשעה החמישית, מאז שעזב.
בימקום ליהיות מרוכזת בשיעור הדמקה, שאגב גם למורה ההוא...
קראו איגור.