"אני סולחת עכשיו..."
אני לא.
אני זוכרת כאב, השפלה. אני זוכרת אותי רצה אחרי מי שהפנה לי את
גבו.
לא פעם אחת, לא פעמיים.
אני זוכרת אותי הולכת לישון באותה מיטה עם אדם זר. אותו, מפנה
לי גב, מסרב לחבק אותי, אומר לי לנוח כי מחר מחכה לי יום קשה.

'קשה?' - אני מקשה, תוהה, מנסה לבטל את רוע הגזירה. 'קשה', הוא
פוסק. תשני.
אני זוכרת שביקש שנשאר ידידים, אני זוכרת שהיה מוכן לשלח אותי
לדרכי למרות השעה המאוחרת, על אף סערת הרגשות, למרות שעדיין
אהבתי אותו.
בבוקר הצלחתי לשכנע, להמתיק את העונש, לדחות את הגירוש ממה
שנדמה היה כעדן. אשליות של עומד לתליה, או מניח צוואר על
גרדום, עוצם את עיניו ומקווה לטוב. אשליות.

אני זוכרת הכל, שתדע, יש לי זיכרון טוב. זיכרון טוב וזכרונות
רעים.
ממך.
"אני סולחת עכשיו..." שרה אישה מוכה לבעלה, שנים אחרי שעזבה
אותו, שנים אחרי שחזרה.
"התשמע קולי?" אין קול ואין עונה.
השיר הזה מתנגן לי בראש, כשאני מתכוננת לעזוב את הארץ. אני
אחזור, אך לא אזמר לך אותו, שתדע.
כשאחזור, אתה תהיה זיכרון רחוק. לא מתוק, לא אהוב, לא משנה.
רק זיכרון.
אחרי הכל, אתה שיר...

יוני 2003