הוא התעורר בבוקר ולא שמח לגלות שארוחת הצהרים שלו מאתמול,
בהתגלמות המעוכלת שלה, כבר התייבשה על חולצתו. גולן לא ידע
לשתות. הוא גם לא עישן אבל בשני המקרים נורא אהב את הדאווין.
במבט חטוף הבין שכולם עדיין ישנים ומכיוון שהיה חייב שלוק
ממשהו, שלפחות הראש יפסיק לכאוב, התחיל לשוטט בבית. שרידים של
המסיבה של אתמול היו מפוזרים על הרצפה ולא השאירו מקום לספק -
זאת הייתה אחת המסיבות היותר מוזרות בהן היה גולן. בשביל אדם
שרוקן בקבוק וודקה, הוא דווקא זכר די הרבה. מישהו אמר לו פעם
ששני הדברים הכי חשובים שצריך לבדוק אחרי לילה כזה הם: א. אם
יש פגיעות למיניהן על הגוף ו-ב. אם הקונדום, ששמת בכיס בתחילת
הערב, עדיין שם. אם הוא לא, אז קיבלת קריצה מאלוהים. מצד שני,
אם הוא עדיין שם, תצפה להיות אבא. גולן דחף את היד לכיס ובמקום
קונדום, היד שלו מצאה שם חתיכת נייר שעליה היה כתוב בכתב מרושל
אך יפה "טלי 052-659173". הוא הרגיש משהו מוזר והוא תהה אם זאת
הבחילה מאתמול והוא הוא עומד להקיא שוב, או שזאת ההתעוררות
לחיים השנתית של המצפון שלו. ואז הוא נזכר שאין לו מה להרגיש
אשם. הרי החברה שלו היא זאת שעזבה את המסיבה באחת-עשרה עם איזה
ז'לוב. הז'לוב היה בלונדיני, שרירי ודי חמוד, אפילו בעיני
גולן, אבל עדיין ראו עליו שהוא ז'לוב.
גולן פתח דלתות של ארונות וחדרים וכל מה שיכל למצוא היה אנשים
ריקים ובקבוקים ישנים. אחד החדרים היה פתוח למחצה וגולן התמלא
בעתה כשנכנס אליו. זה היה נועם. הוא הסתובב אתמול וביקש, מכל
מי שראה, אש. גולן היה שיכור ושלח אותו לעזאזל. עוד בתיכון הם
לא היו ממש מיודדים ובחלוף הזמן, הוא ממש התחיל לעלות לגולן על
העצבים. רק עכשיו נזכר במבט העצוב שהיה לנועם לפני שהוא הסתובב
והלך לחפש אש במקום אחר. הפעם הוא היה תלוי לו בנחת מחבל שקשור
למנורה. גולן שמע הרבה שמועות אבל לא חשב שמישהו באמת יבחר
בסילבסטר של שנת 2000 בשביל להתאבד. לא שגולן הרגיש יותר מדי
רע עם כל העסק, פשוט אתם יודעים איך תמיד כולם נזכרים ש"הוא
היה בחור טוב" וש"אפשר היה למנוע" ובולשיט דומה. כנראה שאני
באמת בדיוק כמו כולם, חשב גולן באשמה. הוא הבחין בבקבוק טקילה
חצי ריק צמוד לאחד הקירות. הוא כבר לא יצטרך את זה, שכנע את
עצמו גולן, היא ממילא זולה.
אחרי כמה לגימות התודעה של גולן התייצבה. כך גם כל החושים שלו
כנראה, כי הוא פתאום הבחין בשקט המוזר ששרר. עזוב מכוניות
וילדים משחקים, אפילו ציפורים לא צייצו באותו בוקר. הוא המשיך
לשוטט בוילה הגדולה כשפתאום, במבט חטוף מהחלון, הבחין באדם
שוכב על הכביש הסמוך לבית עם הפנים על האספלט. גולן יצא מהבית
בריצה לכיוון האיש. כשזה כבר היה בחיכו, הבין גולן שהדופק שלו
כבר ויתר מזמן. הוא לא היה זקן ולא נראו עליו פגיעות משום סוג,
היה לאיש על הראש כובע של ימי הולדת ודגל עם Happy New Year
עליו. זה מוזר, חשב לעצמו גולן וכמעט התעלף בעצמו כשהרים את
מבטו במעלה הכביש והבין שיש לאורכו עוד כעשרה אנשים שוכבים
בתנוחות שונות המעבירות את די אותו המסר.
הוא רץ בחזרה לבית. "פאקינג שיט!" לחש גולן לא ברור למי כשגם
שם הישנים התבררו כלא כל כך ישנים. הוא ניסה לצלצל למשטרה. אין
תגובה. מד"א. אין כלום. קו יש אבל מעבר לו - שממה. הוא הדליק
טלוויזיה וגם שם לא היה כלום. וואלה יופי - יום כיפור, עבר לו
בראש. ההבדל היחיד היה שגם בערוצים של CNN  וNBC אולי בפעם
הראשונה מזה עשרות שנים לא הראו כלום. חמורים, חשב, זה מה
שקורה כשמתגרים בבאגים.

"אני לא יודע הרבה," גולן חשב כשהוא עולה במדרגות של בניין 4
קומות, "ואם להיות הוגן - אני אפילו יודע די מעט ועם זאת, אף
פעם לא התיימרתי לדעת יותר מדי על כל דבר חשוב. אבל אם יש משהו
שאני כן יודע זה שאם מישהו יגלה על זה אני אקבל חזק בתחת!" הוא
לחץ על ידית הדלת שראשונה שנקרתה בדרכו ונכנס לדירה. הוא החליט
לבדוק אם באמת כולם מתים. אם אפשר להפיק מזה תועלת, חשב, ולחטט
קצת בחיים של אנשים אחרים, אז למה לא? גולן הכיר את השכונה
ההיא וידע שאנשים שם בד"כ לא נועלים את דלתות הבתים והוא פשוט
שוטט במעלה הרחוב, נכנס לבית אחרי בית. בדירה שאליה בדיוק
נכנס, כמו בכמה דירות קודם לכן, היה אותו מחזה נורא של אנשים
שכנראה ממש בעיצומה של חגיגה כיבו להם את המתג והם צנחו חסרי
חיים על הרצפה. מישהו עם קצת שכל וחשיבה לעתיד היה בטח נתקף
בהלה נוראית של "כוס רבאק! כל העולם התפגר ורק אני נשארתי."
אבל גולן שלנו, שכאמור אף פעם לא הצטיין בחשיבה, מצא את זה די
משעשע - שהוא יכול להתהלך בבתים של אנשים ולחטט.
כשמצא אוכל - אכל. כשמצא כסף - בלי לחשוב על מה כבר הוא יכול
לעשות אתו עכשיו- אינסטינקטיבית לקח. כשראה בחורה יפה - לא
היסס להסתכל ואף לנקוט בצעדים. בהתחלה זה נראה לו חולני אבל
אח"כ החליט שמי שגרם לכל זה די חולני בעצמו ומכיוון שאלוהים
כנראה די חסר אונים כנגדו, גולן החליט שהוא רק עושה את הטוב
בעיני כבודו. הוא התפלא למצוא גם כלבים וחתולים על הרצפה ודגים
על קרקעיות האקווריומים. מי שזה לא יהיה, חשב גולן, הוא בטח
משועמם רצח.

באחת מהסמטאות שאליהן נכנס שמע רעש שבקע מתוך בית ישן. ממש
חורבה שעוד מעט תתמוטט תחת רעפיה הרעועים. הוא נכנס לבית וככל
שהתקדם, הרעש הפך ברור יותר ובשלב מסוים היה מובן שמישהו גורר,
בהחלטיות אנרגטית למדי, כיסאות. הוא עלה לקומה השניה ופתח את
דלת הכניסה. לעיניו נתגלה מחזה משובב לבב: נערה נשענת על דלת
של ארון בכל משקלה, מנסה לחסום אותה עם ערמת כיסאות אך, ללא
הצלחה. בכל פעם שמשקלו של מה שמעבר לדלת גובר עליה והיא נהדפת
קלות אחורה, מהארון לופלת יד או רגל של מישהו.
לא עבר הרבה עד שהנערה הבחינה בגולן. היא הסתכלה עליו כמו פנתר
רדוף שנדחק לפינה, זינקה לשולחן הסמוך, עליו היו מפוזרים
בקבוקים ריקים, קופסאות סיגריות ובאנגים, תפסה מזרק ממוצא
מפוקפק ואחזה בו מבלי להשאיר הרבה מקום לספק. מהארון, שדלתותיו
נפתחו לרווחה, נפלו גופות של כמה גברים ועוד אישה אחת, יותר
מבוגרת מזאת שעמדה לזנק על גולן ולשסע את גרונו. אלה שנפלו
מהארון לא היו מסוג האנשים שהיית שואל ברחוב מה השעה. הם היו
יותר מהסוג שאם היו שואלים אותך, היית מוריד את השעון, נותן
אותו להם ובורח לפני שיגידו שיש לך מעיל יפה.
הנערה, כך הבחין גולן, הייתה די יפה. היו לה עיניים שחורות
שברקו אפילו מבעד לאיפור הכבד שנמרח עליה כמו בציור של פיקאסו.
היא לבשה באגיס קרועים וחולצה שחורה עם צווארון גזור שמתחתיה
בצבצה חזיית תחרה לבנה, כמו של הילדות הטובות שאיתן גולן נהג
לצאת כשהיה בתיכון. ידיה וצווארה מכוסים צמידים ושרשראות ועל
מכנסיה כתם כהה, בערך כמו על החולצה שלו, חשב גולן והסמיק.
"תירגעי, זה בסדר." ניסה גולן להרגיע את הנערה.
"מה בסדר?" היה לה קול יפה, קצת צרוד "זה נראה לך בסדר?" היא
הצביעה על הארון. "אל תתקרב אלי!!" היא צרחה כשגולן לקח צעד
בכיוונה. "אם באת לאסור אותי, אז תדע לך שאני..."
"איזה לעצור?" קטע אותה גולן "אני מבוהל מכל העסק הזה בדיוק
כמוך. טוב, אולי קצת פחות אבל אין לך מה לדאוג, באמת."
הנערה הורידה את היד עם המזרק, נפלה בעצמה על ברכיה, חפנה את
ראשה בין כפות ידיה והתחילה לבכות. גולן התקרב לעברה וכשניסה
לחבק ולהרגיע אותה, היא רק בכתה יותר חזק.
"למה אני? למה עכשיו?" היא התייפחה "אמא שלי צדקה כשאמרה שהם
רק יכניסו אותי לצרות."
"אל תדאגי," אמר לה גולן והרים אותה מהרצפה "הם כבר לא יכניסו
אף אחד לשום דבר. אין לך מה לחפש פה יותר, בואי."
לנערה, שהסתבר שקוראים לה ענבל, לא היה כוח להתנגד והיא פשוט
הלכה אחרי גולן. היא סיפרה לו שהיא בעצם סתם ילדה טובה שלא
נגעה בשום דבר חוץ מחסה ומים מינרליים כל החיים שלה. על
אלכוהול וסמים קראה רק בספרים ועד שהחברות שלה הביאו אותה
למסיבה ההיא, מטאליסטים ראתה רק בטלוויזיה. במסיבה ענבל שתתה
שוט אחד ולקחה שכטה אחת יותר מדי ועכשיו, הדבר האחרון שהיא
זוכרת זה שהיא הקיאה על מישהו שניסה להיכנס לה לתוך החזייה.
גולן הביע הזדהות ועדכן אותה בממצאי המחקר שלו עד כה. הם
המשיכו לשוטט ברחובות כשהם חולפים על פני מכוניות מרוסקות על
עמודי חשמל ובתים שוממים.
הדיון המתבקש על גורל הציויליזציה וענבל הראתה סימני אי נוחות
ברורים כשגולן העלה את ההשערה שרק שניהם נשארו. היא אמרה שזה
לא הגיוני כי הגורל התאכזר לכוכב הזה מספיק. התחליף היחיד
להשערה היה שמישהו בכל זאת נשאר. ענבל לא התמצאה טוב באזור
וגולן אמר שתמיד הדברים הכי מעניינים קורים במרכז העיר. לענבל
זה נראה יותר טוב מהרעיון הקודם אז היא הסכימה אתו והם התחילו
לצעוד בכיוון. מדי פעם גולן הציע להיכנס לאחת המכוניות הפחות
מרוסקות שהם ראו אבל ענבל אמרה שאז מה שהעולם התפגר, זה לא
אומר שלגנוב זה בסדר. טוב, חשב לעצמו גולן כל פעם מחדש והמשיך
להסתכל לענבל על החזה.

לקראת ערב הם התחילו להתקרב למרכז העיר. השמש כבר כמעט שקעה
ונהיה קצת קריר. פנסי הרחוב לא עבדו משום מה ומלבד כמה פחי
מתכת בוערים לא הייתה תאורה כלל. מסביב לפחים התחממו אנשים.
מרחוק נראו כמו הומלסים אבל כשהתקרבו אליהם ענבל וגולן, גילו
שאפילו מכירים את חלקם. גולן לא ראה טוב בלי משקפיו, שכנראה
נשברו במסיבה, ולכן לא ייחס חשיבות רבה מדי לערמות צבעוניות
שהופיעו פה ושם עד שממש עברו בצמוד לאחת והבין שאלה בעצם גופות
מסודרות ערמות-ערמות, בכדי שלא יפריעו למעבר. גולן לא חש בטוב,
הוא עצר לרגע, להירגע. עיניו נעו במעגלים מבלי להתמקד על משהו.
כמו בטריפ גרוע, חשב גולן. ענבל רק כמה מטריו אחריו שמה לב
שגולן עצר והתקרבה אליו. הוא החזיק בראשו בשתי ידיו ונראה
כאילו ניסה למקד את מבטו על דבר מה.
הוא ראה משהו מטושטש. אולי פנים? כן, פנים. שיער כהה, שחור.
כן, זה בטוח היה שחור. תווי פנים? כן, תוך שניות מספר יכל
לזהות פה קטן, גבות דקות, מישהי שדי במעורפל מזכירה לו... לאאא
- לא יכול להיות. החברה שלו? הסחרחורת של גולן פינתה מקום לכאב
אדיר. הראייה שלו שוב היטשטשה, אך הפעם אלה היו דמעות. הן זלגו
בסדר מופתי מעיניו ואחר התנפצו על האספלט הקר. הוא איבד את זה
לגמרי. פשוט עמד שם וייבב כמו ילד קטן שדרסו לו את הכלב. ענבל
חיבקה אותו והוא קבר את ראשו בכתפה, הצמיד אותה אליו חזק,
כאילו מקווה שחלק מהכאב יעבור אליה דרך ציפורניו. אלה ננעצו
בכתפיה ללא רחמים, ממש עמדו לפלח את עורה. ענבל לא הרגישה, היה
קר מדי.

"הקשיבו, הקשיבו! כולם מוזמנים לרחבת הכיכר המרכזית! ראש העיר
הזמני יישא נאום קצר בדבר הכנה למצב הנוכחי." הייתה זו מכונית
עם רמקולים ענקיים על גגה. היא עשתה דרכה באיטיות, כמו
שמכוניות עם רמקולים גדולים על הגג אוהבות לעשות.
כולם התחילו ללכת בכיוון הכיכר.
ההרס והפורענות שהיו בדרכם היו עצומים. אזעקות מחנויות פרוצות
נשמעו מכל עבר. זכוכיות מנופצות קישטו את האספלט והאנרכיה
הייתה מורגשת.
כשהתאספו כולם בכיכר, לא רק ש"כולם" התגלה כלא יותר ממאתיים
איש, מה גם שעם חצי מהם לא היית רוצה להיתקע באוטובוס, שלא
לדבר על עיר מתה יומיים אחרי סוף העולם. רוב אלה ששוטטו בכיכר
בחכותם לנאום היו חיוורים ועם עיניים כבויות במקצת. זה להוציא
כמה נערים בני 15-16 שהיו עסוקים בלפרוץ לחנות משקאות (אילולא
זה נעשה ברעש שבו זה נעשה, כנראה זה גם לא היה מטריד אף אחד,
אבל הם היו שיכורים למדי וצרחו ממש חזק). לרבים, כך הבחין גולן
היו על הבגדים כתמים כמו לו ולענבל אבל הוא לא הספיק לחשוב על
משמעות הדבר מכיוון שראש העיר הזמני בדיוק עלה על במה מאולתרת
שהותקנה באמצע הכיכר בכדי לנאום.
"גבירותיי ורבותיי!" קרא ראש העיר לתוך מיקרופון ישן. גולן היה
בטוח שהוא מכיר את ראש העיר מאן שהוא ואז נזכר שהוא אכל אצלם
פעם ארוחת ערב. זה היה הבוס של אבא שלו - מנהל תנובה. הוא לחש
את זה לענבל על האוזן והיא, בהבעה של
איני-מתארת-קיום-ללא-הידיעה-ועל-כן-מודה-לך-על-שהארת-את-עיני,
אמרה "סבבה".
"גבירותיי ורבותיי!" חזר ראש העיר, "קוראים לי יעקב נוגרסקי
ואני ראש העיר הזמני שלכם. אני לא הכי טוב במילים אז אומר את
זה קצר. כפי שוודאי שמתם לב, קרא אסון נוראי. ישבנו, אני וכמה
ממכובדי העיר שנשארו בחיים, והגענו לכמה מסקנות. הראשונה היא
שזה קרה גם בערים אחרות ולא רק פה בי-ם. השניה, והיא המסקרנת
יותר, היא למה נשאר מי שנשאר. עכשיו, אין לנו הסבר הגיוני לזה
אבל רק לשם הפרוטוקול, ירים יד כל מי שהקיא לפני חצות בערב
הקודם." כולם, או יותר נכון - כל מי שהקשיב, הרימו. "כמו
שחשבתי." אמר ראש העיר וכחכך בגרונו "בקיצור, אנחנו עדיין לא
יודעים מה גרם לזה אבל בעירנו בכל אופן, ניצל מי שהקיא בערב
הסילבסטר. לגבי ערים אחרות עדיין לא ברור אבל נדע ברגע שהם
יגלו זאת בעצמם. אני מבקש לא לעזוב את מרכז העיר ולא להתפזר.
כמו כן, אני מבקש מאד לא לפרוץ לחנויות ולא להרוס מבנים ושאר
רכוש פרטי, אין בכך צורך - מזון וכל מה שדרוש יגיע בהקדם
האפשרי. תודה על תשומת הלב ולהתראות." הוא ירד מהבמה והחל ללכת
למכונית שממנה יצא. כמה מאילה שאיכפת להם ניסו לרדוף אחריו
בכדי לספק את צימאון סקרנותם אך הלה התחמק ונעלם לו בענן סמיך
של אדי דלק זול.
"הי חברה! נשארנו בחיים - בואו נחגוג!" צעק בחור גבוה עם זקן
תיש והחל לרוץ לכיוון פאב שכבר הספיק להיפרץ. למרבה הפלא, רבים
הלכו בעקבותיו והפרצופים החיוורים ניעורו כמעה.

"לחיינו!" קרא גולן מבלי להתעמק באירוניה שבדבריו וכל המסובין
לגמו נכבדות כל אחד ממשקהו שלו. כנראה שבאמת מספיק סוף עולם
בשביל לגרום לגנן, אחות, פרופסור לפיזיקה וסתם מושתן לפני גיוס
לשתות מסביב לשולחן אחד. את ענבל גולן איבד איפה שהו בפאב אבל
זה לא הטריד אותו באותו רגע. המקום היה כרגיל חשוך עם אורות
סגולים וכתומים מאד חלשים בפינות, ברחבה רקדו פרצופים שתויים
וכולם כאחד עסקו בהשכרות רבתי.
"אם תשאלו אותי," אמר נתי הגנן "זה רק מוכיח איך שהמערכת תמיד
דופקת אותנו. הנה תראו - התחלפה המערכת וכבר אנחנו נדפקים!"
הוא היה גבוה, כבן עשרים וחמש, עם תלתלים חומים ארוכים. לא שיא
היופי, והחכמה אבל בעל ניסיון חיים כמג"בניק וגנן מוסמך.
"לא נתי - זאת רק השנה שהתחלפה, המערכת היא אותה מערכת." קראו
לה לודמילה והיא הייתה לקראת סוף העשור הרביעי לחייה ועדיין
מאד יפה. היא שתתה לזכר בעלה ושני ילדיה וכבר מזמן עברה את
גבול הטעם הטוב.
"ומה אתה אומר, פרופסור?" שאל נתי.
כרגע אני 80% שיכור, 20% מסכול." אמר פרופסור זירקנסון וגיהק
"זה עושה אותי 70% מהאנושות, אז כנראה אם הם כבר שם  -אז גם
אני." הוא הסתכל בכוס שלו במבט דהוי, שתה את מה שנשאר בה
בלגימה אחת והוסיף: "עכשיו, אם זה היה ויסקי כולנו כבר היינו
הופכים לארנבות, אבל מכיוון שלארנבות לא מוכרים ויסקי, נצטרך
להסתפק בוורמוט זול תוצרת הארץ ולהתרכב אט אט עם יונים של
סידן. ובכלל!" המסובים חיכו עוד רגע להמשך, אך זירקנסון כבר
היה במקום אחר.
"יאללה, עוד סיבוב!" אמר גולן ומזג לכולם עוד שוט של טקילה.
"אומרים שבת"א נשאר כל מי שהזדיין לפני שתים עשרה." אמר נתי
ורוקן את כוסו.
"ובכלל," נזכר הפרופסור "מישהו יודע איך השמוק הזה, זה שעכשיו
ראש העיר, איך הוא נשאר?"
"אומרים שאתמול בבוקר הם בדיוק פיתחו איזה מוצר חדש בתנובה,"
הסבירה לודמילה "והמסכן הקיא את הנשמה שלו בערב כי משהו היה שם
מקולקל."
אורי זירקנסון כבר עבר את החמישים לחייו, הספיק לפתח כרס
מכובדת וקרחת מכובדתקצת פחות. הוא שכב על הכיסא, שפוך לגמרי,
החזיק בבטנו ועצם את עיניו שהסתתרו מאחורי העדשות העבות של
משקפיו. הבעה מדאיגה כיסתה את פניו אבל זה לא היה רציני - הוא
פשוט תפס שקית שהייתה כנראה מוכנה במעוד מועד על השולחן והקיא
בתוכה (שוב).
"ובכלל, זה לא הוגן." אמר זירקנסון לאחר שהתאושש "זה לא לפי
החוקים כל העסק הזה. ז'תומרת - נגד מי אנחנו צריכים להסיט? את
מי אנחנו צריכים להאשים? על מי צריך לכוון את פצצות האטום?"
"זה בסדר אורי," אמרה האחות, היא היחידה שקראה לו בשמו הפרטי.
"יש לך עד סוף החיים להסיט ולהאשים." היא פלטה צחקוק סרקאסטי
והקפיצה עוד אחת.
"לא, זה לא בסדר! אם כבר מחסלים אותנו, לפחות שתהיה להם
ההגינות להכריז על עצמם. אפילו לחמאס יש יותר הגינות!"
"החמאס, רק שתדע לך הם אחלה גברים." התנגד גולן.
"אז לך תתפוצץ בקו 18 יחד איתם, טוב?" קרא נתי המג"בניק.
"קודם כל זאת הייתה החיזבאללה בקו 18 וכך או אחרת, הם לא עושים
שום דבר שאתה לא היית עושה אם היו מתנחלים אצלך בבית חבורה של
חלוצים מופלצים עם אפים גדולים וטוב למות בעד ארצינו, מכריזים
שפה חי הדינוזאור שממנו הם יצאו מליון שנה קודם לכן אז גם הם
רוצים!"
"טוב, אתה לטובתם או לטובתינו?" התעצבן נתי "בסך הכל זה את
התחת שלך הם רוצים לפחלץ ולתלות בבית בתור קישוט קיר."
"אני בעד מי שיראה לי למי לבעוט בביצים על כל הבלגאן הזה."
"לא יודע בקשר לזה," אמר זירקנסון "אבל אתה יכול להתחיל עם
הביצים של זה שמנסה לזיין את הידידה שלך שם."
גולן הסתובב לכיוון עליו הורתה האצבע של הפרופסור וראה איך
איזה שמוק מגודל עם רעמה של שיער משכיב את ענבל על דלפק הבר
ובכוח מנסה לנשק אותה בזמן שרגליה מתעופפות להרבה כיוונים בו
זמנית. חסר היה לו רק כובע ירוק, טייטס,  ושופרות ברקע בשביל
לגלם רובין הוד מושלם. הוא העיף את המגודל מהבר, הכניס לו
אגרוף באף והוריד את ענבל מהדלפק. המגודל נפל לרצפה ותפס באפו
שותת הדם. בטון של ילד שנתנו לו עונש אמר:
"מה יש, אחי. העולם מסתובב מהר - אני רק מנסה לא לפגר מאחור,
זה הכל."
בשביל ענבל זה כנראה לא היה מספיק משכנע. רגלה נפגשה בעצמה עם
אשכיו חסרי המזל של המגודל.
"תעזוב אותי!"קראה ענבל כשגולן ניסה לחבק אותה ולהוביל אותה
לשולחן שלהם.
"בילי, את שיכורה. בואי תשבי."
"טוב, אבל רק אם אתה מזמין לי משהו חזק." נכנעה ענבל והלכה
אחריו לשולחן. אחרי הכרות קצרה הגיעו הפעמיים פוליש שהיא
ביקשה. היא שתתה אותם רצוף וכמעט נחנקה.
"את לא צריכה לשתות כל כך הרבה, מתוקה." אמרה לודמילה מתוך
דאגה כנה לבריאותה ולצניעותה של ענבל.
"אל תדאגי לי. האלכוהול השאיר אותי בחיים מלכתחילה." אמרה ענבל
ושלפה מכיסה קופסת מלבורו. היא הציתה אחת ועם השכטה הראשונה
התחילה להשתעל כמו ילדה בת שלוש-עשרה שמנסה להוכיח לחברים של
האח הגדול שלה שהיא כבר מבוגרת. חיוך בצבץ על שפתיה של
לודמילה.
"לא נורא, מותק." אמר נתי "מה שלא הורג אותך מחשל אותך."
ענבל חייכה אלי חיוך מכיר תודה של "לא היית צריך" וניסתה
להעביר נושא:
"אז... מה חדש בעסקי הפיסיקה?" היא באמת ניסתה.
"קודם כל, הפיסיקה היא מדע ולא עסק. חוץ מזה, פה זה ישראל ואני
זה לא אינשטיין ולכן אצלינו אף פעם לא קורה כלום - זאת פיסיקה
למען השם!" התסכול בלט בקולו.
"אל תיפגע, פרופסור," אמר גולן "אבל למה האוניברסיטה צריכה
אתכם בכלל?"
"בשביל הרקורד."
"מה זאת אומרת?" שאל גולן.
"זה כמו לשאול למה בגן חיות בדרום אפריקה יש קופים כשביערות יש
לך אותם בכל מקרה - בשביל שאיזה מבקר מחורבן יבוא, יגיד "או
יופי יש להם גם קופים" יסמן את הווי שלו וילך הלאה."

את הלילה הם העבירו בגן ציבורי.

בבוקר שלמחרת הם לא קמו. אף אחד לא קם.

"יפה, בוגלמורק!" חשב לעצמו גוש חום-ירקרק במרחק מה מחוץ
לתחומי מערכת השמש. "בפעם הבאה" אמר הגוש כתזכורת לעצמו "תנסה
את כולם במכה. כן, יצא ממש לא שוויוני."

יומיים לאחר מכן התפוצצו לפי סדר יורד כל כוכבי אותה מערכת כמו
בועות סבון, מבלי להותיר לעצמן זכר.

איפהשהו, במרחק אלפי שנות אור משם נסגרה תיקיה. חותמת הטביעה
עליה את המילה "הושלם" באותיות אדומות גדולות.
תקיה חדשה נפתחה.
"נראה לי," חשבה לעצמה היד שמאחורי החותמת "שאצלם עכשיו יום
העצמאות."

הלקחים הופקו. הפעם הכל הלך חלק.