לקח לי כמה דקות טובות לאזור אומץ ולפקוח את העיניים.
מהכאבים החדים בגב שלי, הייתי בטוח שאני עדיין באותו חדר
מעופש, אבל משום מה הייתי מסנוור מאור חזק ומחמם, דבר שלא
הסתדר לי כל כך עם התאורה, כי בחדר לא היה חלון או משהו דומה
לזה.
כדי לא להרגיש ממש מפגר, כמו בסצינות של סרטי- הסטודנטים,
כשהמחשבות מתווכחות עם עצמן, החלטתי לאמץ את השיטה הקדומה יותר
של יצורים קטנים, משהו בסגנון של שדונים זעירים דמויי עצמך.
שהשדונים המזדיינים יעשו את העבודה השחורה! את המחשבות שלי אני
אשמור למקרים יותר מעניינים.
בסך הכל, זו לא כזאת דילמה. הרי לישון אני לא אצליח יותר,
ובמוקדם או מאוחר מרוב המבטים שהם תוקעים בי, תיווצר אצלי
העווית הזו בפה, שאתה לא יכול לשלוט עליה. מן חיוך מלא גאווה
שמתפשט אצלך ברגע שאתה יודע שכולם מסתכלים רק עליך- ואז אני
אבוד.
יופי. השדונים סיכמו על דבר אחד: אני לא מתכוון לחכות עד
העווית כדי לפתוח את העיניים.
עכשיו. איך אני אפתח את העיניים? כאילו הרגע התעוררתי, או
כאילו אני כבר ער כמה דקות וסתם רוצה למשוך עוד קצת. נכון,
שעברו כמה שנים טובות מאז שעשיתי את זה בפעם האחרונה, אבל
בסופו של דבר החלטנו על זה. אפילו סתם כדי לבחון את עצמי.
אז התחלתי עם ניעות קטנות בכפות הרגליים (זה תמיד עבד אצלי),
כמה גלגולים לא גמורים מצד לצד (הם החליטו ללכת על התעוררות
"כי ממש לא נוח פה" ), פתיחה מזערית של העיניים (מצד אחד לא
לקלוט מבט של אף אחד, ומצד שני מספיק ברורה כדי שכולם ישימו
לב), אנחה קטנה, שפשוף של העיניים עם האצבעות, התמתחות
הפגנתית, התרוממות בעיניים עצומות ו...
ניסיתי לנחם את עצמי.
"זה לא נורא. זה קורה לכולם".
בסוף לא היה שם אף אחד. והאור המסנוור היה בסך הכל מנורה.
איך לא חשבתי על המנורה?!
לפחות עדיין הייתי באותו חדר מעופש, שוכב על השולחן המזעזע,
שנראה כמו תרומה זולה, מאיזה פושע לשעבר שהחליט להשתקם.
בכל אופן, אמרתי לעצמי שאם כבר התחלתי להשתמש בשדונים, אולי
כדאי לנצל אותם עוד קצת. גם שיארחו לי חברה וגם כי הייתי צריך
עזרה בלהבין איך לעזאזל מצאתי את עצמי בגיל 27, אלמן עם ילדה,
שבגיל שנתיים, התחביב שלה זה לנשוך לבחורים את הזין, חברה
שזרקה אותי, כי לדעתה היחסים שלי עם הבת שלי לא תקינים, כלב
שהחליט לזיין את החתולה של השכנה הזקנה ממול ועלה לי ב-5,000
שקל פיצויים, רכב גנוב שקיבלתי במתנה מהמאפיה הרוסית בארץ, בית
בשווי 10,000 שקל, שכל מה שנשאר ממנו יכול להיכנס לבריכה
המתנפחת המצ'וקמקת של הבת שלי ושעכשיו אני נמצא באיזה חדר
חקירה מטר על מטר, וסביר להניח שלאף אחד לא ממש איכפת שככה אני
מעביר את יום העצמאות שלי.

ליד הבית שהייתי גרה בו פעם, הייתה סמטה אחת שמאיפה שלא הייתי
מגיעה, תמיד היה יוצא לי לעבור דרכה. בהתחלה לא ממש התייחסתי
אליה, אבל כשכל משחקי המדרכות התחילו להימאס עלי, החלטתי להרים
את המבט ולהסתכל קצת על הבניינים שבה. רוב הבתים שם היו בתים
פרטיים, מעוצבים, שמרחוק עוד ראית עליהם שגרים שם אנשים
מפוצצים בכסף. כל פעם שהייתי עוברת שם, הייתי מנסה לדמיין את
עצמי גרה בבית אחר מהסמטה. בבית מס' 3 הכי רציתי לגור. היו בו
עצי דקל יפים כאלה ובלילה הוא היה מואר כמו איזה אולם חתונות.
היה שם גם בית, מספר 5, שכל פעם אמרתי לעצמי שבטח הוא היה פה
מההתחלה ובגלל שלא היה איפה לתקוע אותו, החליטו להפוך אותו
לחלק מסמטה. הוא היה בית ישן, דו-קומתי, שלפי החישובים שלי היו
צריכות לגור שם 6-4 משפחות. כל פעם כשהייתי עוברת לידו, הייתי
שומעת צליל כזה של מכונת כתיבה ישנה בוקע מהמרפסת בקומה השניה
שפונה אל הסמטה.
אחרי כמה זמן שמתי לב שלא משנה באיזו שעה הייתי עוברת בסמטה,
הייתי שומעת את אותו צליל, באותה התדירות. אז נולד לו התחביב
החדש שלי והתחלתי להמציא סיפורים על האנשים שגרים בדירה הזו,
שמשמיעה את הקלו הזה. כל פעם הייתי ממציאה סיפור אחר, עד שבשלב
כלשהו בלי לשים לב, התמכרתי.
תמיד כשהייתי מגיעה אל מול הבית הייתי מתיישבת ושוקעת בסיפורים
שלי. לפעמים כשהיה לי משעמם בבית, הייתי יורדת במיוחד לשבת מול
הבית האהוב שלי.
חצי אחרי שפיתחתי את ההרגל המגונה הזה שלי, התחילו באחד הבתים
בסמטה שיפוצים ו-24 שעות ביממה היו שם אנשים שעבדו. באחד הימים
שירדתי לשבת מול הבית, הצטרף אלי פתאום איזה בחור שעבד שם ושאל
אותי למה אני יושבת פה. לא רציתי לגלות לו, כי הוא היה דווקא
נחמד. גבוה כזה עם שיער שחור ועיניים כחולות, ופחדתי שהוא
יחשוב שאני מוזרה.  אז המצאתי  לו שאני מחכה לחברה שלי שתרד.
אבל מסתבר שהוא כבר ראה אותי מלא פעמים באה ומתיישבת מול הבית
לכמה שעות טובות. עדיין התביישתי להגיד לו ואמרתי שזאת בטח
מישהי שדומה לי ושהוא מתבלבל, אבל הוא אמר משהו על התקתוק וישר
ידעתי שהוא לא יצחק עלי.
קראו לו ליאור ומאותו היום, בכל פעם שהייתי מגיעה, הייתי קוראת
לו שיישב איתי והיינו מחברים לנו ביחד סיפורים על הבית ועל
התקתוק שלו, ובין לבין היינו גם סתם מדברים.
יום אחד, כשבאתי לקרוא לליאור, שמתי לב שמישהו תלה על הבית
שלנו מודעת אבל והיה רשום שם שבצער רב וביגון קודר נפתלי בן
שמחון נפטר ושהלוויה תצא מחר בשבע בבוקר. אחרי התלבטויות רבות,
החלטנו ללכת ללויה, כדי לראות במי מדובר.
כמו שפחדנו, נפתלי הזה, היה הדייר שגר בדירה המתקתקת שלנו,
והוא היה זקן ערירי שחי שם לבד. גם לפי מספר האנשים שהגיעו
ללוויה לא הייתה לו משפחה וכולם בבניין שנאו אותו, אבל באו
לחלוק לו "כבוד אחרון" ואולי גם באמת לוודא שהוא מת.
ביום שאחרי הלוויה נפגשנו שוב, ליאור ואני, מול הבית אבל הרעש
הפסיק וגם לא היה לנו נעים להמשיך לחבר סיפורים על הדירה,
עכשיו כשידענו איך קוראים לזה שגר שם ושהוא מת. אז הזמנתי את
ליאור אליי הביתה. ובאותו יום נכנסתי להריון.

כשסיפרתי לאמא שלי שהכנסתי אותה להריון, היא אמרה לי להתחתן
איתה,לא כי זה משהו שצריך לעשות במקרה כזה,אלא בגלל שהיא
אשכנזיה נחמדה וזה ששכבנו אומר גם שיש בינינו משיכה ואם היא
כבר בהריון, אז למה לא.
ניסיתי לדמיין את שנינו נשואים, מגדלים את התינוק וגרים בדירה
של נפתלי שכל כך אהבנו ואפילו התאמנתי מול הראי- "עינת,
תקשיבי...", "עינת חשבתי על זה ו....", "עינת עם כל מה שקרה
אולי כדאי ש...". בסוף החלטתי על הנוסח שמקובל והפשוט. היא
הסכימה.
אחרי שהיא הסכימה לי, רצינו לחגוג בדרך מקורית ואחרי שפסלנו את
כל בתי הקפה באזור, את הסרטים שרצו אז ואת הפיקניקים הרומנטיים
הנדושים בחיק הטבע או על שפת הים, היא הציעה פתאום שנפרוץ
לדירה של נפתלי, כדי לראות איך היא נראית ומה יש ב ה שעשה את
הרעש הזה.
תוך פחות מדקה כבר היינו בפנים. הדירה הייתה מוזנחת ומסריחה.
וראו עליה שהיא הייתה ככה גם כשהוא עוד היה בחיים. היא הייתה
מאוד קטנה-הדירה. חדר שינה, מחסן, שכנראה פעם היה חדר עבודה,
שירותים, מקלחת, סלון ומטבח (מחוברים) והמרפסת. המרפסת המתקתקת
שלנו.
עינת פתאום לקחה לי את היד. עצמה עיניים, ספרה עד שלוש ופרצה
אל המרפסת. די התאכזבנו כשראינו אותה.  היו בה שתי אדניות
נבולות לגמרי  וכסא נדנה ישן, שהבנו שהוא היה זה שתקתק, בזמן
שנפתלי היה יושב עליו.
ראיתי כמה שעינת התאכזבה והבנתי אותה. תוך שנייה התנפצו להם כל
הסיפורים המופלאים שלה, שהשקיעה בהם כמעט שלוש שנים. שנינו
ידענו שאין הגיון בסיפורים האלה, אבל עינת ציפתה כנראה שלפחות
פרט אחד שדמיינה לעצמה יתאים למציאות שהייתה קיימת כאן, במרפסת
בקומה שניה, בבית מס' 5.
כשראיתי שהעיניים שלה מתחילות להתמלא דמעות, משכתי אותה בכוח
לסלון והושבתי אותה על הספה. כל כך רציתי לשכב איתה, אבל פחדתי
שאני אגרום לטראומה אצל התינוק, אז הסתפקתי בלרדת לה.
כל הזמן היא שתקה ורק בסוף היא התחילה לצרוח. אוי כמה שהיא
צרחה. ניסיתי להשתיק אותה, אבל היא רק דחפה אותי בחזרה לתוכה,
כדי שחס וחלילה היא לא תפספס.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא גמרה.
ידענו שאנחנו צריכים להסתלק כמה שיותר מהר, כי, בטוח שמעו
אותה. אבל ממש לפני שיצאנו היא פתאום נעצרה, השתהתה כמה שניות
והלכה לכיוון המחסן. אני, ששמעתי כבר דלת נפתחת לחשתי לה
שתזדרז, אבל היא הייתה בשלה. אחרי כמה שניות היא סוף סוף חזרה
וביד החזיקה מן פטיפון ישן.
"שיהיה למזכרת" היא אמרה, כשראתה את המבט התמוה שנעצתי בה.
בדרך למטה, נתקלנו באחד השכנים, ששמע את הצרחות ורצה לוודא
שהכל בסדר. הסברנו לו שהרגע קנינו את הדירה ושהחלטנו לחנוך
אותה כמו שצריך.
הוא נראה כאילו הוא קנה את ההסבר הזה.
כשהגענו לבית של עינת, שאלתי אותה אם היא תרצה לגור בדירה
וכשהיא ענתה שלא, הודעתי לה שרצוי שנתחיל לחפש לנו דירה חדשה.
היא הסכימה איתי והציעה שנלך להסתובב קצת ואולי נמצא לנו דירה
מעניינת כמו הדירה שבבית מספר 5. לא היה לי רעיון אחר, וגם
התחיל להיות די משעמם אצלה בבית, אז הסכמתי ברצון, והתחלנו
להסתובב ברחבי העיר, בוחנים כל בית שאנחנו עוברים, קשובים
לרעשים שבוקעים מהדירות השונות.
היינו מאוד קרובים לייאוש, עד ששמענו תקתוק. אותו תקתוק ששמענו
בוקע מהדירה של נפתלי.  נעצרנו וניסינו להבין מאיפה הרעש מגיע.
אחרי חיפושים של כ-20 דקות, הבנו שהמקור זו דירה בקומה
השלישית, של בניין בעל שמונה קומות. החלטנו לעלות ולראות אם גם
כאן הרעש מגיע מכיסא נדנדה ישן. דפקנו וצלצלנו בדלת כמעט עשר
דקות וכשבנו שהבית ריק, החלטנו להיכנס בכל זאת.
הדירה הייתה גדולה יותר, וגם כאן הייתה מעין מרפסת, רק שלא היה
שום כיסא נדנדה. התקתוק הגיע הפעם משעון קיר גדול ומפואר. לקח
לנו כמה רגעים להתאושש מהיופי שלו ועינת הציעה שניקח אותו,
בטענה שאם גם ככה פרצנו לבית, שלפחות יצא לנו מזה משהו.
אני קצת התלבטתי, אבל עינת כבר התחילה להוריד אותו מהקיר, ואני
שפחדתי עליה בגלל ההריון נחפזתי לקחת אותו ממנה וברוח מהדירה.
בקומת הכניסה ראינו בחור צעיר, שנראה גדול מאתנו בכמה שנים.
הוא היה גבוה מאוד והיו לו תלתלים בלונדיניים קופצניים והוא
נראה מעושן.
הוא חייך ושאל אותנו אם אנחנו ממהרים ואני, שהמצפון כבר התחיל
לעבוד אצלי שעות נוספות השבתי שכן, אבל עינת בגדה בי ואמרה
שלא.
קראו לו איתמר, אבל הוא אמר שכולם קוראים לו תמר, כי זה קצר
יותר ופחות מסובך. הוא הזמין אותנו לעלות אליו לקפה וג'וינט.
אמרנו לו שקפה נשמח לקבל ועל הג'וינט נוותר, אבל הוא התעקש.
בסוף סיכמנו על קפה וסיגריה.

במשך רבע שעה הם רק השביעו אותי שאני לא אספר לאף אחד על
השעון. ליאור, שהיה ממש לחוץ, הציע גם את שירותיהם המיניים.
אבל התעקש שה יהיה עם שניהם, ואם לא-אז כלום. הם ישבו אצלי כמה
שעות, וכל השמן רק צחקנו. עוד מההתחלה ראיתי שהם בסדר.
כששמעתי שתוך פחות מחמש שעות, הם הצליחו להשיג היום גם פטיפון
ענתיקה וגם שעון קיר יוקרתי מעץ, לא חשבתי פעמיים ושיתפתי אותם
בחלום שלי לפתוח חנות לרהיטים עתיקים וייחודיים, אפילו הצלחתי
לגרור אותם לסיון בבית, כדי להראות להם את האוסף הצנוע שלי,
שאספתי בשנתיים האחרונות.
פתאום עינת אמרה שנפתח ביחד עסק. ליאור ואני צחקנו עליה קצת
והסברנו לה שקודם צריך להשיג כסף ומספיק רהיטים. אבל היא פתרה
את כל התסבוכת כשהחליטה שהיא וליאור פשוט ימשיכו בפריצות
הקטנות והיעילות שלהם לבתים מתקתקים ושאני אדאג להשכיר איזו
חנות מטר על מטר, שגם תהיה זולה וגם תעשה רושם של מפוצצת
בדברים.
לליאור לקח קצת זמן להבין שהיא רצינית. אבל אני הבנתי ישר
שזוהי תחילתה של שותפות ידידותית.
אחרי כמה חודשים עינת וליאור התחתנו. זאת הייתה חתונה קטנה,
שנערכה בחצר האחורית של הרבנות. הם השמינו רק את המשפחות
הקטנות שלהם ואותי-בתור השושבין של ליאור. את הכסף שהם קיבלו,
הוצאנו על חנות קטנה, שתאמה את הצרכים שלנו ועינת וליאור שדי
התרוששו מהעסק, עברו לגור בחדר הפנוי שבדירה שלי.
היה להם הספק מדהים. כל יום הם היו יוצאים "להסתובב בעיר"
וחוזרים עם שלל עתיק ומיוחד . האנשים שהם היו גונבים מהם היו
זקנים ובגלל זה אף אחד לא שם לב לפשע המחתרתי המאורגן שלנו.
בערב של גמר גביע אירופה בכדורסל, עינת קיבלה צירים. אף אחד
מאתנו לא רצה להפסיד את המשחק, אז אני וליאור יילדנו אותה. זאת
הייתה בת ובגלל שבסופו של דבר מכבי ניצחו, קראנו לה אביבה.
אביבה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לנו. עינת וליאור היו לוקחים
אותה איתם למסעי החיפוש שלהם וככה הם יכלו לפרוץ גם לדירות של
צעירים יותר בלי לפחד שיעלו עליהם, כי זוג תמימים עם תינוקת,
גם אם הם מחזיקים ביד איזה פריט של אספנים, לא מעוררים  את
חשדו של אף אחד.
לפעמים כשהם רצו להיות קצת לבד, הם היו אומרים לי לקחת אותה
לסיבוב ואמרו שאולי תצא לי מזה בחורה. לא ממש האמנתי לקטע השה
של הבחורות, אבל ראיתי כמה קשה להם להיות ביחד כשאביבה בסביבה
והיא הייתה חמודה כזאת ושרטה, אז לא כל כך הפריע לי הסידור.
אחרי שבועיים פגשתי בחורה רוסיה בשם ויקי, שעשתה בייביסיטר בגן
הציבורי שמתחת לבית שלנו והיא הייתה "חולה על ילדים קטנים".
ויקי נורא התלהבה מעינת, מליאור ומאביבה בכלל וככה היא הפכה
לחלק בלתי נפרד מהחבורה שלנו.
הייתה לה משפחה מפוצצת בכסף ולאבא שלה היה מגרש של מכוניות
משומשות. בסוף היא עברה לגור איתנו ובמקום שכר דירה היא הייתה
משיגה לעינת ולליאור מכוניות לפריצות לשהם. כל פעם הייתה מביאה
מכונית חדשה.
השמועה על החנות הקטנה שלנו התפשטה די מהר והתחלנו להרוויח מלא
כסף. חצי מהכסף הלך על אביבה ועל כל הדברים האלה שהייתה צריכה
ואת מה שנשאר היינו מחלקים בינינו שווה בשווה. עינת וליאור
התחילו להביא דברים גדולים יותר ומשוכללים יותר, כי עכשיו עם
הביקוש, היינו חייבים לעמוד בקצב ועם המכונית של אבא של ויקי,
לא הייתה להם שום בעיה לסחוב את הדברים ולפרוץ למספר גדול יותר
של בתים ביום.
יום אחד, ליאור ועינת פרצו לבית של שוטר, שבדיוק חזר הביתה
והתחיל מרדף. מרוב הלחץ, ליאור לא שם לב לאיזה עצור ונתקע
במשאית של תנובה. עינת נהרגה במקום, הנהג של תנובה נפצע קשה
ומת בבית חולים ועוד איזו זקנה שבדיוק חצתה את הכביש באדום,
איבדה את היד והרגל השמאלית שלה.
ליאור הספיק לברוח ברגל לחנות. הוא היה בשוק, ורצה להסגיר את
עצמו, בגלל מה שעשה לעינת. ניסיתי להרגיע אותו ולהגיד לו שיהיה
בסדר, אפילו שבפנים רציתי להרוג אותו בעצמי. נתתי לו את המפתח
לבית של ההורים שלי, שהיו בחו"ל באותו זמן ואמרתי לו שייסע לשם
ושבינתיים אני אגיד לויקי שתקח את אביבה וכמה דברים בשבילו
ושתפגוש אותו שם.

בחיים שלי לא ראיתי את ליאור ככה. כשהגעתי, הוא ישב באמצע
הסלון צועק ובוכה, מקלל את עצמו ואת עינת שבכלל לא חשבה עליו
וככה מתה. שמתי את אביבה בחדר השני ובאתי לשבת לידו. כל כך
ריחמתי עליו ועל מה שהוא עשה לעצמו. ורק אחרי ששה ראשים,
שדחפתי לו בכח, שלושה אקמולים וארבעה שוטים נקיים של טקילה,
הוא נרדם. מה שאחרי רבע שעה התברר בעצם כאיבוד הכרה. אבל אחרי
זה הוא באמת נרדם.
תמר הגיע לדירה רק בערב וכשוידא שליאור ישן ולא סתם עושה את
עצמו, הוא הוציא את הכל. תמיד ידעתי שאני באה אצלו רק במקום
שני, אחרי עינת, שהייתה בלתי ניתנת להשגה עבורו. זה אף פעם לא
הפריע לי יותר מדי, גם כשלפעמים היה נפלט לו השם שלה במקום
שלי, כי הסקס היה טוב וידעתי שהוא נאמן. אבל עכשיו כשהכל
הסתבך, הוא הפך לבלתי נסבל, כאילו עינת הייתה כל העולם שלו
וכאילו  רק לו כואב שהיא נהרגה.
ברגע שראיתי שליאור מתחיל להתעורר, לקחתי את אביבה וירדתי מהר
למטה, בתרוץ שצריך לקנות לה אוכל וכל מיני תחליפים. ידעתי שאם
אני אהיה שם כשהם יתחילו לדבר, הם יערבו אותי ובסוף כל העצבים
של שניהם ייצאו עליי.
בתור לקופה, פתאום נפל לי האסימון של כל מה שבאמת קרה היום,
כאילו עד עכשיו חייתי במין בועה. רק כשבאתי לשלם על הסימילק,
שיחליף את החלב שלה, פתאום עיכלתי שהיא פשוט לא תהיה יותר
בסביבה. ואז התחלתי לבכות. כנראה שהבהלתי קצת את הקופאית, כי
היא אמרה לי שאני פשוט אקח את הדברים ואלך, בלי לשלם. אבל אני
התעקשתי, כי לא רציתי שתחשוב שהתחלתי לבכות לה רק כדי שהיא
תעשה לי ג'סטה ותיתן לי בחינם, אבל היא אמרה שכדאי שאת הכסף
אני אשמור לטיפול.
'פוסטמה' חשבתי לעצמי ואביבה מצידה פלטה לה ישר בין העיניים.
ללוייה של עינת לא הלכנו כי זה היה מסוכן מדי וגם עמוק בפנים,
כל אחד מאתנו לא ממש רצה להאמין שכל זה באמת קרה.
בכמה ימים שאחרי זה, המצב בבית היה על הפנים. ליאור ותמר כל
השמן עקצו אחד את השני ובחדשות לא הפסיקו לדבר על עינת ועל
החשוד שנמלט. כבר למחרת פרסמו קלסטרון, שלמזלנו, הדבר היחיד
שהיה משותף לו ולליאור, זה שלשניהם היו עיניים, אוזניים, פה
ואף. תמר היה יוצא כל יום לכמה שעות לחנות לחסל אותה, כדי שלא
יעלו על מה שקרה שם בשנתיים האחרונות, ליאור לא הפסיק לבכות
ולצעוק ואני טיפלתי באביבה.
המצב של ליאור המשיך להדרדר ותמר הפך להיות אפאתי לכל מה
שהתרחש סביבו, אז לקחתי יוזמה והצעתי לו שאני, ליאור ואביבה
נעבור לאיזו דירה שכורה, שאבא שלי מחזיק בגלל העסק ותמר יחזור
לדירה הישנה, כי ההורים שלו עמדו לחזור וגם כי הוא היה צריך
להיות קצת לבד עם עצמו.
מאותו היום, לא שמענו יותר מאיתמר. ואני, ליאור ואביבה נהפכנו
בלית ברירה למעין משפחה. אבא שלי שידע על כל מה שקרה וגם על
העסק לשנו, התייעץ עם החברים שלו, שמבינים כנראה בכאלה דברים
והסביר לליאור שבמצב שלו, הוא חייב להתחיל לעבוד, כי קשה יותר
לתפוס פושע נמלט שחזר לחיים כאילו כלום , מאשר פושע נמלט
ממורמר שיושב בבית. וכדי להקל עליו, הוא קיבל אותו לעבודה
במגרש מכוניות שלו בתור עובד כללי.
אבא שלי ממש אהב את ליאור וחוץ מהעבודה שהוא סידר לו, הוא גם
נתן לו מכונית משלו בחינם וסיפק לו כל מיני תרופות
אנטי-דפרסיות, כדי שיהיה לו קל להתמודד, או יותר נכון כדי שלא
יצטרך להתמודד בכלל.
אחרי כמה זמן, התפתחו בינינו גם יחסים אינטימיים, לא מאהבה או
משהו, סתם מבדידות ומשעמום. מהכסף שליאור הרוויח אצל אבא שלי,
הוא קנה בית ענק במרכז העיר-קרוב להכל. זאת הייתה תקופה טובה.
בשביל שנינו ופתאום הכל נראה בסדר.
יום אחד חזרתי הביתה מקניות ומצאתי אותו יושב על הספה בסלון,
כשאביבה תקועה לו בין הרגליים. היה לה הרגל כזה לאביבה, לנשוך
לבחורים את הזין. ליאור הסביר לי שזה מרוב שהיא הייתה רואה את
עינת יורדת לו כל הזמן, כי לשכב היא לא הייתה מסכימה יותר,
אחרי שאמא שלה אמרה לה שאם בפעם הראשונה שהם שכבו, היא נכנסה
להריון, זה יקרה גם בפעם השניה והשלישית ולעינת לא היה כח לעוד
ילד.
זה היה לי מוזר, אבל ליאור אמר שככה אולי אביבה תזכור משהו
מעינת.ולי,שגדלתי כמעט בלי אמא, היה חשוב שהיא תזכור, אפילו
קצת את אמא שלה, אז הייתי מבליגה. אבל באותו יום זה היה אחרת.
הפעם, הוא נהנה מזה ולא הזיז אותה כמו תמיד, ואם לא הייתי
נכנסת הוא עוד היה גומר לה בפרצוף!
ישר רצתי לקחת את אביבה ממנו, ארזתי תוך דקה תיק בשביל שתינו
והודעתי לו שאני לוקחת את הילדה ושהוא יכול לשכוח מלראות את
שתינו יותר ויצאתי מהבית.
הוא התחיל לצרוח אחריי, שזה בגלל התרופות ושאני לא יכולה לעשות
את זה כי אני לא אמא שלה והוא לעומת זאת כן האבא שלה ושהוא
יגרור אותי לבית משפט. אבל לי לא היה אכפת. מצדי שיגרור, בחיים
לא היו מחזירים אותה אליו.

כשויקי הופיעה פתאום במגרש, עם הילדה של ליאור על הידיים,
הבנתי שמשהו קרה. מאז שהיא הייתה קטנה, היא לא אהבה את המקום
הזה וגם אחרי שאמא שלה נפטרה, היא לא הסכימה לבוא איתי לפה.
ילדה חכמה יש לי, כנראה היא הרגישה שמשהו לא ממש נורמלי
במגרש.
היא סיפרה לי מה קרה וכל הזמן לא הפסיקה לבכות. מסכנה. היא
הייתה חולה על הילדה הזאתי ואני מאמין שגם בליאור היא התחילה
קצת להתאהב.
ניסיתי לעודד אותה, שזה אולי באמת בגלל התרופות, כי אם לוקחים
אותם יותר מדי, מתחילים להתחרפן, אבל זה לא עזר. אחרי שבוע
שהיא ישבה אצלי בבית ולא הפסיקה לבכות ולקלל אותו, היא פתאום
ביקשה ממני שאני אשרוף לליאור את הבית.
הייתי בהלם. כי למרות הכל עדיין אהבתי אותו. אז התחלתי להסביר
לה שזה לא כל כך פשוט לשרוף ככה סתם למישהו את הבית ושגם לא
משנה כמה הוא פגע בה, זה לא בסדר לעשות דבר כזה לבן אדם ועוד
כל מיני שטויות. אבל כנראה שהיא באמת משהו מיוחד ובאמצע ההרצאה
הקטנה שלי, היא צרחה עליי שאני אפסיק לזיין במוח על "לא פשוט"
ו"לא בסדר", כי היא יודעת בדיוק מה העסק עם המכוניות הגנובות,
ושכל מפגשי הפוקר עם הח'ברה מרוסיה לא כאלה תמימים ולא רק זה,
היא גם יודעת שגרמתי ללא מעט אנשים נזק בלתי הפיך, אבל שאף פעם
היא לא אמרה על זה כלום, כי אני אבא שלה והיא אוהבת אותי.
אחרי שלוש שעות הודיעו בחדשות שפרצה שריפה במרכז העיר ושבית
שלם עלה באש, אבל שלא היו נפגעים ושהדייר של הבית התגלה כפושע
נמלט, שמבוקש על ידי המשטרה כבר כמעט שנה.
טוב מה הייתי יכול לעשות?! כמה שאהבתי את ליאור וכמה שריחמתי
עליו ועל החיים האומללים שלו, הוא פגע בבת שלי והיא ביקשה ממני
כל כך יפה לעשות משהו נורא פשוט, אז לה לא?! איזה מן אבא אתם
חושבים שאני?

טוב אז קצת הגזמתי עם הכלב שזיין את החתולה של השכנה, אבל כל
השאר נכון. נשבע!
עד שהצלחתי לשכני את השדונים להשאר איתי עוד קצת, פתאום הם
נכנסו. שני חוקרים לבושים בחליפות שחורות ועניבות של דגל
ישראל.
סיפרתי להם את כל הסיפור, עוד מהימים שהייתי יושב עם עינת
בסמטה ואפילו שראיתי שזה לא כל כך מעניין אותם, המשכתי לספר
וגם לא חסכתי בפרטים. כשסיימתי לדבר הם שתקו כמה דקות ואז אמרו
שהם רוצים לעשות איתי עסקה.
"אתה יודע מה זה ע-ד מ-די-נ-ה?" הם שאלו בטון מתנשא. רציתי
לפרק אותם על איך שהם שאלו אותי, כאילו אני אדיוט שלא מבין
מהחיים שלו, אבל בגלל שהם הקשיבו לי כל הזמן ולא הפריעו לי
אפילו פעם אחת, עניתי להם יפה שכן.
ואז הם התחילו להסביר לי שהם מוכנים לשכוח לי את כל העסק של
הגניבות ושל התאונה, כי זה גם ככה לא מעניין אף אחד, בתנאי
שאני אסכים להעיד נגד אבא של ויקי, שהתברר שהוא ראש המאפיה
הרוסית בארץ.

דלת מולי, בבית המוגן, גר איזה זקן מנודה, שקראו לו נפתלי בן
שמחון. הוא זיהה אותי מהרגע הראשון שהגעתי ואמר שהוא זוכר
אותי, שהייתי יושב עם חברה שלי מול הבית שלו ושהיינו צוחקים
וממציאים עליו סיפורים, ושעוד מאז הוא חשב לעצמו- שבטח ייצא
ממני עבריין.