הגן הזה גדול מאוד. יש לו יחסית שטח די ענקי. אני לא אסגיר את
שמו של הגן, אני רק אומר שמטרתו היא לא רק לישיבות אידיוטיות
של חבורת חסרי חיים בני 17 וחצי. בגן הזה יש שבילים נחמדים לכל
חובבי הכלבים, רחבת דשא גדולה (שבלתי ניתנת לשימוש כי היא רוב
הזמן רטובה), ספסלים שמשמשים הרבה פעמים מקום לזוגות אוהבים,
עוד שטח של אבנים קטנות  במקום חול, עם נדנדות, קרוסלה ושאר
מתקנים לבני 5 ומטה (ולפעמים לחלק מבני ה- 17 וחצי...) ועוד
רחבה ענקית שמוקפת מדרגות אבן כמו במין אמפי שנועדה להחלקה
ברולרבליידס ובמוצאי שמחת תורה משמשת לכל החבר'ה מבני עקיבא
מקום להקפות שניות.
אנחנו לקחנו חזקה על הגן הזה ולפחות פעמיים בשבוע ועוד פעם
במוצא"ש אנחנו יושבים שם עד השעות הקטנות של הלילה. או הבוקר.
אז מה מביא חבורה של בני 17 וחצי לשרוץ כל כך הרבה שעות על
מושבי אמפי בגן ציבורי ענק, אתם שואלים? -השיעמום.
ככה זה כשרק לאחד יש רישיון (עצלנים כולם אצלינו), ככה זה
כשאין אוטובוסים מהחור הזה (חור שאגב אני מחבבת מאוד), ככה זה
כשהבנות לא רוצות לתפוס טרמפים, וככה זה כשלחלק מהבנים סתם בא
"להתפנן" על סיגריה בלי יותר מידי מאמצים וכסף.

אז (שוב) ישבנו החבורה שלנו, חבורה של בני 17 וחצי, מרוחים על
מדרגות האבן ומדברים שטויות בקצב רצחני. שטויות שהתחילו בסוגיה
המעמיקה על הגבינה הצהובה של פיצה "מעדנות" לעומת הגבינה
הצהובה של "פיצה מקפיצה" ושהמשיכו בזה ש"האם ניתן למחזר את
נוזלי הגוף שלנו". (למען האמת, בדרך כלל אנחנו יותר שפויים).
אז מצאתי את עצמי יושבת ובוהה בחבורה שלנו. חבורה שהתגבשה רק
בתקופה האחרונה, ואני חושבת שלולא אני ואורן גם לא היינו
מתגבשים. ז'תומרת, כולנו מאותו שבט בבני עקיבא (למרות שקריירת
בני עקיבא הסתיימה מזמן), אבל באיזשהו שלב נוצר כבר מצב שהבנות
בכלל כבר לא דברו עם הבנים ולהפך, ואז קרה שאני ואורן התחלנו
לצאת וגם אחרי שהפסקנו נשארנו ידידים מצוינים, וככה, בעקבותינו
התגבשה לה החבורה, שוב פעם בנים ובנות יחד. אומנם עכשיו החבורה
מונה כבר פחות 8 בנות בערך והרבה בנים נטשו, ויותר יצא שאני
ו-3 החברות הטובות שלי התגבשנו לנו עם שאר הבנים, אבל מה זה
משנה... בכל מקרה, זאת החבורה שלנו. חבורה של פסיכים, שרק
עכשיו, 4 שנים אחרי שעברתי לכאן, החליטה שכיף לה להיות ביחד.
(טוב, כיף זה מושג יחסי...)
אז כמו שאמרתי, ישבתי לי ופשוט בהיתי לי בהם... וחשבתי לעצמי,
מי אנחנו ולמה לעזאזל אנחנו יושבים כאן כל כך הרבה שעות?!
אז מי אנחנו באמת? סקרתי בעיניי את כולם.

המנהיג של כל הסטלבט הלא נורמלי הזה - צביקי. צביקי, הוא מה
שהחבר'ה קוראים לו "ילד ירוק". עומד לו ככה ונשפך מצחוק, חיוך
מרוח מאוזן לאוזן, יש לו כובע של דייגים על הראש שמכסה את
הקרחת המכוערת שלו שמתחילה לצמוח, ורק אלוהים יודע מה גרם לו
לעשות אותה. ביד אחת מחזיק סיגריה, ביד השניה מצית, ובתוך
ה"פוקטס" שלו עוד חבילה שלמה של סיגריות. "קמל אחי, משהו
איכותי..." עומד לו ככה, עם החולצה הגזורה ומכנסי ה-X-BOY
ומוציא משפטים שרובם מורכב מצמד המילים "בן זונה". בשעות הפנאי
צביקי מוצא לנכון לחסל חבילות שלמות של סיגריות, לשתות טקילה
ו"לטפל" בכל מיני עשבים יחד עם החברים הפסיכים שלו שכולם יחד
לומדים באותה ישיבה פסיכית. פעם לא אהבתי את צביקי, עכשיו למען
האמת, אני חושת שהוא דווקא די חמוד, די בסדר. יש לו סריטה
עמוקה שאולי קצת קשה יהיה לטפל בה, אבל בסך הכל הוא פסדר גמור.
אני לא יודעת ממתי התחלתי לחשוב שהוא בסדר, אולי מאז שנודע לי
שאמא שלו חולת סרטן, שיש לה גידול בראש ושהיא במצב קשה. אולי
אז הבנתי למה הוא בורח לכל כך הרבה שטויות, ועושה אותן כל כך
הרבה. אולי אז הערכתי את השמחה התמידית שהוא נמצא בה, לפחות
כלפיי חוץ, ואף פעם לא מפגין תסכול ותמיד מצחיק וצוחק. אולי כי
שמעתי על כל השעות שהוא "בילה" בביה"ח ליד אמא שלו. אולי כי
אורן הסביר לי שצביקי באמת שמח וזה דווקא לא רק כלפי חוץ והוא
זה שדווקא תמיד אומר: "יהיה טוב, אחי!"
אני שומעת את צביקי אומר, "הייתי שיכור תחת, אחי!" ואני חושבת
שאת רוב השעות הוא מבלה כאן בגלל התקפות הזעם של אמא שלו וכי
אבא שלו עומד לו על הראש ו... ו... ו... אתה לא יודע לאיזה
סרטים נכנסתי..." אני שומעת אותו ממשיך, ושואלת את עצמי, באמת,
באיזה סרט הוא חי?

אני ממשיכה לבחון אותם. הנה עידו. נמוך יחסית. שיער בהיר-שטני,
עיניים מזוגגות תכלת-ירוק, "בייבי-פייס". יושב באמצע ונראה
אדיש. הוא כמעט תמיד נראה אדיש. לפני לא הרבה זמן חשבנו שהוא
פשוט סנוב, לפעמים היה נדמה כאילו הוא מביט במן מבט מזלזל
וחושב כמה אנחנו דפוקים. לפני כמה שבועות כשהוא חזר עם יסמין
הבייתה הוא אמר לה שהוא פשוט ביישן... "אני לא סנוב, תגידי
לבנות!"
לפעמים אני תוהה מה הוא חושב כשהוא יושב ומביט במין כזאת
אדישות, מה עובר לו בראש, ומה גורם לו לשבת עם פסיכים כמונו
(כי הוא באמת נראה השפוי היחיד), הוא משחרר פה ושם משפטים
ובתכלס, מתים עליו, לפעמים פשוט נראה לא מחובר...
"אני לא מאמינה שהיית מעשן!" יסמין אומרת לו בפעם האלף, אחרי
שהיא שמעה שלפני חודש הוא הפסיק. "אתה נראה כזה ילד טוב! כמו
מאיר!" ועידו מחייך. "מה את כל כך מופתעת?"

אני עוברת עליהם אחד-אחת. הדס. חמודה כזאת. יש בה משהו שבנים
אני חושבת די אוהבים. משהו חם במבט, בעיניים. אולי. היא די
גדולה, די מלאה ויש לה רעמה ענקית של תלתלים, אבל ראיתי כבר
כמה בנים שאמרו שהם אוהבים את המראה שלה. אם לבחון את הדס, יש
בה מן משהו לא ברור. עד כתה ח היא הייתה מטומטמת. באמת. והייתה
דפוקה בלימודים. חמודה, אבל טמבלית כזאת. פתאום בכתה ט היא
התחילה להפציץ ציונים, ועכשיו, היא בין המצטיינות של השכבה,
ועדיין, למרות הכל נוטפים ממנה פה ושם שביבי טמטום. היא מצחיקה
ויש בה מן משהו תמים ולפעמים נדמה שאנחנו כל כך מבינות אחת את
השניה וכל כך הרבה פעמים צועקות: "נכון?! גם את ככה?! גם
אני!"
"די צביקי, די..." היא מתבכיינת לצביקי שמנג'ס לה בפעם המאה
שתעשה ראסטות לתלתלים שלה ו(שוב) מאיים לשרוף לה את השיער עם
המצית.
"נו, אז חגי, מתי הפסיכומטרי?" היא מתחנחנת לחגי ומחייכת אליו.
אני שונאת כשהיא עושה את זה. אני לא אוהבת את חגי, אבל אני
רוצה שכמו בחופש, כל תשומת לב שלו תיהיה בי! והוא מחבב את הדס,
אני רואה, והיא אותו. מאוד. מאוד.

חגי- התינוק המגודל של החבורה. היחיד עם הרישיון ביד, והאמת,
מכוניות צעצוע מתאימות לו פי אלף. חגי תקוע עדיין בכתה ג,
ואולי, אם ירצה השם (אבל רק אם הוא ממש ממש ירצה) הוא יצא משם
בגיל 30 (וגם זה בספק). חגי ברגעים אלה ממש יושב בתוך עגלת
סופר (כן, כן) ומסיע את עצמו ברחבת הרולרבליידס. אני שמה לב
לכיפה הכתומה הזוהרת שסרגתי לו מזמן. לפעמים הוא שם גם אותה.
"מעניין מה יקרה אם ניקח לו יום אחד את העגלה הזאת." יסמין
אומרת לי. העגלה האידיוטית הזאת נמצאת שם כבר שבועות וכל פעם
חגי משחק איתה מחדש. אני מחייכת. חגי יוצא מהעגלה ואומר להדס:
"ביום שלישי הפסיכומטרי." "יווווו..." הדס כאילו מתרגשת. "אני
אתקשר להגיד בהצלחה." חגי, גם הוא, נראה אידיוט ולמרות הכל הוא
החכם שבחבורה. מגמת ביו-טכנולוגיה וממוצע של 90 בערך.
3 שנים שיש לי רגשות לא ברורים אל חגי. 3 שנים! רגשות
שמתחילים וחולפים, וחוזרים, ושוב, חולפים, וככה כל הזמן. תמיד
חגי חיבב אותי, וכשאני ואורן רבנו והייתי בדכאון הוא בדק מה
שלומי כמעט כל יום. עכשיו נדמה, שפתאום, כבר לא אכפת לו ממני
כל כך, אבל אני לא מוכנה שהדס תשתלט עליו. שתשכח מזה. תמיד
הסתדרתי עם חגי, עם השטויות שלו, עם הטמטום, עם העיניים
הירוקות והמשקפיים, עם הגומות המתוקות! חלק טענו שאנחנו
מתאימים. חלק, ולפעמים גם אני.

"הנה אסף ואור." אורן אומר.
הזוג החדש. הם נראים יפה יחד, אבל זה כל כך מוזר. אסף ואור.
פתאום, אסף התחיל ללוות את אור הבייתה, והיא (שמאז ומעולם
טענתי שהייתה דלוקה עליו) נתנה לו אותות די ברורים והם פשוט
החליטו (החליטו! מי מחליט על כזה דבר?!) להיות חברים. לאור יש
חבר, לאור! מי היה מאמין? וזו לא הקנאה שדוברת מגרוני, אני
באמת מאושרת בשבילה, פשוט, אור... שאף בן לא היה שם עליה, אור
שתמיד קנאה בי וטענה שבנים אוהבים אותי, אור שבקושי דברה עם
בנים, לאור יש חבר...
אור התיישבה לידינו והניפה את השיער לאחור: "אז מה קורה?" היא
דפקה חיוך. היר קצת מעצבנת כזאת בזמן האחרון, די מתלהבת, וכל
הזמן, "אסף, אסף ואסף" חלאס!

אני ממשיכה לבחון אותם.
"טוב, אני זז." מיטלמן אומר. (יניב מיטלמן).
"ביי." כולם אומרים ולאף אחד לא ממש מזיז אם הוא ילך או לא.
מילטמן נראה דווקא די טוב. שיער בלונדיני, עיניים יפות כחולות,
אומנם די נמוך, אבל גם די גברי. אילולא האופי המפגר שלו היה
יכול ללכת לו עם בנות, ואילולא הטמטום שלו גם לא היו כל כך
צוחקים עליו. אני מסתכלת עליו מתרחק ותוהה אם הוא יודע מה
החבר'ה מרגישים אליו. ואולי הוא יודע? איך עידו אמר לא מזמן?
"אמממ... טוב, אז עכשיו נגיד תכונות טובות של מיטלמן... אממ...
יש לו אחות יפה..."
אני תוהה מה ההרגשה לגלות שהחברים שלך הם בעצם לא חברים שלך
ורוב הזמן כשאתה לא שם הם צוחקים עליך. גם אני צוחקת עליו, ועד
לפני שנה שנאתי אותו שנאה עזה. היום, אני חושבת שאני יותר
מרחמת עליו.

"הנה יוגב." חגי אומר.
יוגב, שלד, עור ועצמות וראסטות קצרות מגוחכות שכבר נשרה מהן
הכיפה, מתקדם לעברינו בצעדים איטיים. הוא נעמד מול צביקי
ואומר: "תביא, תביא סיגריה, אל תיהיה בן זונה." הוא מתיישב
ומעשן. "אני בחוב של 1000 שקל." הוא מספר.
"איך, לעזאזל?!" אני שואלת.
עכשיו הוא גם מחפש עבודה ולא מקבלים אותו. "לא פלא, ס'תכל על
עצמך." צביקי צוחק ויוגב אומר: "לך תזדיין."
יוגב הוא החבר הכי טוב של עמית, שמזמן כבר פרש מאיתנו. עמית,
אני חושבת הוא מה שרוב הבנים רוצים להיות. נראה חבל על הזמן,
חתיך, יפה, גברי, לומד באקסטרני וגם עובד ומרויח פול כסף, קנה
טרנטה (אבל שסוחב) והשיג חברה (ולא מכאן!). לדעתי יוגב רוצה
נורא להיות כמו עמית, אבל מה לעשות שהוא נראה כמו משמש מיובש
(ככה לפחות אנחנו טוענות) שמעשן כשעוד לא יבש לו החלב על
השפתיים?

אני מסתכלת הצידה ורואה את יסמין יורדת על אורן.
יסמין פעם ירדה על כולם. כל הבנים בכלל, שנאו אותה. עכשיו כבר
לא. יסמין כבר 4 שני החברה הכי טובה שלי כאן. לפעמים (יותר
בעבר) היה נדמה לי שאני כל כך יכולה לכעוס עליה ולשנוא אותה,
אבל לאט לאט התברר לי שאנחנו לא יכולות אחת בלי השניה. היא
נראית טוב, יסמין. גבוהה, חטובה, נשית, מושכת כזאת, יופי כזה
שהיית מצפה שבנים יאהבו, נכון לעכשיו נדמה שהבנים יותר מפחדים
ממנה מאשר שמים לב לזה שהיא יפה. מה גורם לה לשבת כאן בחוץ
כשנדמה שהיא בעצם חושבת שכולם מפגרים תתי רמה? לאט לאט היא
משתחררת מתדמית הביצ'ית, אבל אהבה יתרה אין לה לאף אחד
מהנוכחים ממין הזכר היושבים עימנו.
או שהוא משחקת אותה כל כך טוב?

אורן יורד עליה חזרה. אורן, אורן, אורן... עליו אני יכולה
להאריך במילים ולא לסיים אף פעם... כל כך אהבתי אותו פעם. הוא
היה הראשון שחשבתי שבאמת אנחנו יכולים להיות יחד. גם הוא מצידו
עשה בעבר סימנים שהוא בכלל לא אדיש אליי. עד היום אני זוכרת
איך הלב שלי דפק בקצב רצחני כשהוא הציע שנצא. ויצאנו. וזה לא
עבד. אבל חברים טובים נשארנו עד עכשיו. אני בוחנת אותו רגע.
הוא גבוה מאוד. 1.87 ויש לו שרירים די מפותחים. הוא מדריך
קפוארה. הוא לובש תמיד מכנסי ג'ינס שנופלות לו וכל הבוקסר שלו
יוצאים החוצה. אני שונאת את זה. יש לו שיער קצוץ וכיפה בצבעים
סגול וכחול שאני סרגתי לו ומאז הוא תמיד הלוך איתה. רק איתה.
הוא לא מכוער ויש טוענות שהוא אפילו נראה טוב.
קר לי והוא נותן לי את הקפוצ'ון שלו. אנחנו יושבים די קרובים
ומידי פעם הרגל שלו נוגעת בשלי. הוא מושך. אני מודעת לעובדה.
אני לא אוהבת אותו, לפחות לא בצורה רומנטית, אבל אני נמשכת
אליו. לפעמים. גיליתי את זה לפני כמה זמן, כשפעם ראשנה באמת
נגענו אחד בשניה (וכבר היינו ידידים בלבד!), בכלל, פעם ראשונה
שככה נגעתי במישהו. אולי הרשתי לעצמי לגעת בו כי ידעתי שאין
כלום. הוא נתן לי יד ועזר לי לקום, הוא ענד לי את השרשרת שלו
ונתן לי אותה מתנה (סמל לידידות...) והאצבעות שלו רפרפו על
הצוואר שלי, כשהורדתי את הראש הוא ליטף לי את השיער שגלש
למטה... ואולי משיכה ואהבה של ידידות זאת אהבה רומנטית? לא.
אין סיכוי. לפחות לא כאן. אני מסתכלת עליו שוב. יש לו צחוק
מזעזע. ובכל זאת... כן, אני נמשכת אליו, לפעמים הייתי רוצה
שיחבק אותי. אבל אני לא יכולה... אני גם ארגיש נורא... לי
ולאורן מעולם לא היה סיכוי להיות יחד, אנחנו חברים טובים מידי.
אמא שלי אמרה לי שאני לא רוצה אף אחד כי אני עדיין אוהבת אותו.
זה לא נכון. לפעמים, הוא אפילו דוחה אותי. לפעמים, אני גם
שונאת אותו. ולפעמים...
אורן תמיד אומר לי שאני החברה הטובה שלו ושהוא מאושר שיש לו
אותי, ובעצם, אני חושבת ששנינו מרוצים מהמצב הקיים.
אורן יושב כאן בחוץ, כי נמאס לו מהבית. הוא לא מסתדר עם ההורים
ואני חושבת שהוא עושה גם להם טובה כשהוא כאן. הוא גם כל כך לא
יציב. פעם דתי, פעם חילוני, פעם אידיוט, פעם אינטיליגנט, פעם
נמאס לי ממנו, ופעם אני אהפוך עולמות בשבילו. בשבועות האחרונים
נדמה לי שהוא נדלק קצת על יסמין. זה צובט לי בלב ואני יודעת
שאם אני אאבד את הידיד הכי טוב שלי בשביל החברה הכי טובה שלי
זה יהרוס אותי.

זאת החבורה שלנו. לפעמים גם מאיר ושוורץ מצטרפים.
מאיר דתי באמת יחסית לכל החבר'ה. דתי, וגם שפוי (שזה הישג
להיות שניהם יחד, לפחות כאן...). נחמד לראות גם מישהו כזה בין
כל המסטולים. את שוורץ אני לא סובלת. הוא שמן מחוצ'קן (אבל לא
בגלל זה אני לא סובלת אותו), הוא משחק אותה כאילו הוא מי יודע
מה. אני שונאת לראות אותו יושב ומעשן בבהמתיות ואחר כך הולך
ומטיף לאחרים על כל מיני דברים. מזל שהוא לא בא הרבה.

השעה 2 בלילה והחבורה מתחילה להתפרק. אסף ואור פרשו עוד לפני.
יסמין, עידו וחגי שגרים באותה שכונה הלכו לפני רבע שעה ועכשיו
כולנו קמנו. צביקי מלווה כרגיל את הדס (חלקינו חושבים שהוא קצת
דלוק עליה) ואורן מלווה כרגיל אותי.

אני יושבת ומוצאת עצמי כותבת אל מסך ריק תיאור של החבורה שלנו.
אלוהים יודע למה... ואלוהים יודע גם למה אני חושבת שזה יעניין
מישהו, ולמה אני בכלל נהנת לשבת כל פעם עם אותם אנשים, כל כך
הרבה פעמים, לנהל שיחות אידיוטיות, לנשום כל כך הרבה עשן כשאני
שונאת את הריח...
אני תוהה מה יצא מכל אחד מאיתנו בסוף... חבורה של מפגרים, שנה
אחרונה בתיכוןישיבהאולפנית, שנה אחרונה יחד, שנה אחרונה להנות
מדברים מפגרים ושטויות...
שנה אחרונה של תינוקות בני 17 וחצי לפני היציאה אל העולם.
החוצה, הרחק הרחק מאותו גן שסובל אותנו כל השבוע, במשך כל כך
הרבה זמן....


מוקדש לכולכם - לחברים שלי, שאני יודעת שאף פעם לא תראו את זה,
ואם הייתם רואים, הייתם הורגים אותי...
אני אוהבת אתכם, ואני יודעת שהשנה הזאת תזכר כאחת התקופות
היפות ביותר בחיים שלי...