הייתי אביר על אופנוע שחור. אביר אמיתי - שריון, קסדה, רומח,
הכל. רק על אופנוע.
היה זה זמן הולם לקרב. לא לשם מטרה נעלה כלשהי, אלא פשוט כדי
להזכר שאני עוד יודע להלחם. מצאתי את עלמתי, הנאווה בנשים
והרכנתי מבטי בפניה. היא ברכה אותי כדרכה והעניקה לי את סמלה
הפשוט, כאות לכך שאני הוא אבירה היום - ורד שחור, נטול קוצים,
עם עלה משונן בודד. הבטתי בה, בעורה המכוסה אבקה לבנה, עיניה
המושחרות. היא אינה מאמינה שהיא יפה. אני לא בטוח שהיא מאמינה
שהיא.
יצאתי לקרב. יריבי עמד לו בקצה הרחוב, מתניע את המנוע של חיית
המשא האצילה שלו, מרים את רומחו, שריונו נוצץ באור השמש
הקופחת, בעוד שריוני שלי בוהק באור הלבנה. הוא מניד את ראשו
לעברי ואני משיב לו תנודה. הוא סוגר את קסדתו ומתיצב למולי.
אני מניח את גבעול הורד השחור בין שיני ומגן עליו בקסדה שלי.
אנחנו מאיצים זה לעבר זה. הקווים הלבנים לאורך מרכז הכביש
חולפים על פנינו במהירות הולכת וגוברת, עד שהמרחק מצטמצם די
הצורך למגע. עד שאני מורם מעל האופנוע שלי בכח מכת הרומח שלו
ונופל שדוד לריצפה, שברי הגבעול בפי.
אני עומד לי מעל קברה. כשלתי לה. נפלתי מהסוס ועתה אינה עוד.
אין לי דמעות להמטיר עליה. כל המילים שידועות לי לא יספיקו
לתאר את היופי הגלום באחת משערות ראשה, הנופלת בתלתל על מצחה
המאופר. צרור ורדים שחורים הבאתי לה.
הייתי אביר על אופנוע שחור. אביר אמיתי - שריון, קסדה, רומח,
הכל. רק על אופנוע. הייתי.