מתי לעשות את מה שאפשר לעשות כשאפשר לא לעשות אותו?
(מסה פואטית אודות הזיקה בין האמנות לחיים - חלק ב')

הסכין מונח במטבח. החלון במרפסת פתוח. אני יכול לקפוץ, אני
יכול לדקור את מי שהכאיב לי. אבל משום מה אני לא עושה זה.
החיים שלי ושל כולם מתנהלים במסלול הרגיל שלהם. מעט דרמות, מעט
התרגשויות. אני לא קם ועושה מעשה - לא נוקם, לא מתרגש, לא
מטלטל את עצמי בזעזוע של רגש, כמו שחקן מתחיל שמנסה להרשים את
הבמאי. וגם הוא לא, וגם לא היא. אנחנו כולנו יושבים מול המסך
ומסתכלים איך אנשים אחרים (לא אמיתיים) עושים את זה. למה הם
ולא אנחנו? למה לא היד שלי מחזיקה בסכין? למה זה לא אתה שקם
ועושה מהפכה? ואולי את תתפשטי ותלכי ערומה ברחוב? זה בטח יעשה
משהו... "אתה משוגע. זה לא הגיוני" את אומרת לי.

כשאני מאוד משתדל אפשר לשמוע תו בודד של כינור - אותו צליל
שבוקע מהאזניות שלי. כן, הנה אני עומד מול המראה ושומע
כינורות. הסאונד אופרייטור נכנס לפעולה, לאט ובחוסר בטחון.
וברגע כזה נראה לי מאוד הגיוני להניח להגיון. לעשות משהו
רדיקאלי. לשנוא את החיים שלי באופן כל כך תיאטרלי ולשנות אותם
בכמה מעלות טובות. ככה עושים באומנות. תראו למשל את ז'ן ולז'ן,
או את בת הים הקטנה; אם לה היה אומץ להמיר סנפירים ברגליים,
למה לי אין אומץ לשום דבר? אני אגיד לכם למה:
1.בת הים הקטנה היא כוסית על. אני לא.
2.הסיבה המהותית - בת הים הקטנה יודעת לשיר. וכל שיר שלה יותר
יפה מהקודם, והכל מלווה במוסיקה מקסימה ובתזמורות של דגים
ובועות והמון צבע על המסך, וגם אם זה הכי עצוב - זה עדיין הכי
יפה.
ומה כאן? מה מהצד השני של המסך? היאוש פה לא נראה כל כך טוב.
כי לשום דבר לא מתלווה תזמורת וגם לא רקדנים. שום דבר לא
מלודרמתי, לא באמת מרגש.
אבל אני צריך להשתדל. אני צריך לשים אזניות ולבכות (ע"ע תבכה
תבכה תבכה). ואז אני אשמע תזמורות ואראה רקדנים. ואתרגש. ואז
אני אקח את הסכין ואדקור את מי שכל כך הכאיב לי, לדוגמא.

אז נניח שברור איך עושים את זה, איך מצמצמים את הפער בין
האומנות לחיים. כעת נשאלת השאלה מתי לעשות את זה? כל הזמן? האם
יש לתת לקיטש להשתלט על הסרקזם לגמרי? הרי גם זה מוגזם. התשובה
פה פשוטה. בזה הרי אני שונה ממך ואת שונה ממנו - בגבולות שלנו,
ב- "סף הקריסה" שלנו. הראשון יזנח את הסרקזם לטובת הקיטש מיד,
ישמע כינורות בפול-ווליום כבר אחרי הנפילה הראשונה ויקפוץ
מהחלון. לא טוב. לשני זה ייקח יותר זמן, הוא יותר חזק. אבל
ברגע המתאים הוא ייתן לעצמו להיות חלש. ולשלישי זה אף פעם לא
יקרה. ורובינו הם הרי אותו השלישי, אלה שאף פעם לא יסתכלו
במראה ואף פעם לא ישמעו כינור. הסאונד אופרייטור שלנו מזמן
פוטר.
ואני אומר: חייבים. חייבים כינורות. חייבים לבכות כשמרגישים
שאנחנו בפינה, שהגענו לקצה הדרך, שאנחנו במבוי סתום. אתה - כן,
אתה! תפסיק לצחוק על כולם ותסתכל על עצמך! אתה הרי רחוק מאוד
מלהיות מאושר. אז אתה יכול להמשיך להעמיד פנים ולצחוק ואתה
יכול גם לא. אתה יכול להסתכל במראה, לשמוע את התזמורת הגדולה
ולעשות מהחיים שלך אומנות, לפסל אותם אחרת, לשנות אותם. לנסות.
להעיז.

אני מסתכל במראה. מסתכל פנימה. שואל את עצמי האם עכשיו הוא
הזמן, האם זה המצב שאין דרך חזרה. ואם התשובה היא כן - אם אני
שומע תו בודד - אני שם פול-ווליום, הכינורות הולמים בי, הכל
מתמלא צבע, משום מקום מופיעים רקדנים, האורות מסנוורים - אקשן!
אני לוקח את הסכין מהמטבח ומתחיל להמיר סנפירים ברגליים.