אנג'ל רצה ובכתה, היא לא רצתה להפסיק לעולם, היא ידעה שכאשר
תחזור הביתה יגיעו השאלות.
לפתע היא חשה שהיא נתקעת בקיר שדוחה אותה, היא נהדפה אחורה,
מאזנת את עצמה והביטה קדימה בזעם.
"פי פאי פו פאם" נשמע קול קריר ומלגלג "אני מריח מלאך רגזן"
אנג'ל מחתה את עיניה בזרועה "מה אתה עושה פה מקסימיליאן?" היא
שאלה בזעף על כך שהוא ראה אותה בוכה.
"זה לא ברור...?" הוא שאל בלגלוג "אני עוקב אחרייך"
השמש החלה לשקוע.
"לא אתה לא." אמרה אנג'ל והחלה לצעוד מהר "אם היית עוקב אחריי
כבר מזמן היית נדרס על ידי הארי"
מקס העיף מבט חטוף לעבר המכונית השחורה.
"לא נכון" הוא אמר אך בקולו כבר לא נשמע לגלוג. הוא מיהר לצעוד
בעקבותיה.
"אז מה אתה באמת עושה פה?"
"מה זה עניינך?" הנער ניגש אליה ותפס את זרועה ביד אחת, מלטף
את לחיה בידו השנייה "מתחשק לך שהעור היפה שלך יתמוסס?"
היא העבירה בו מטח אנרגיה שכמעט הפיל אותו אך הוא התאזן.
"אל תדאגי, את קפואה מידיי בשביל זה." אמר מקס בזעם.
"אבל לא כמו הגישה שלך." היא השיבה לו באותה מטבע "היזהר ממני
מקס ולא..."
"להיזהר מילדה שאבא'לה שלה שולח איתה מלווים אפילו בכדיי לבקר
ידיד חולה?" הוא שאל בלעג ילדותי. אבל הוא צדק.
מקסימיליאן צודק זה מקסימיליאן מרגיז.
היא התעלמה ממנו והמשיכה ללכת במהירות.
"מה קרה, החתול אכל לך את הלשון?" הוא שאל בלגלוג, משיג את
הקצב שלה בקלילות.
"אתה תמיד נוהג לעקוב אחריי אנשים בזמנך החופשי?" היא שאלה
בעצבנות, אך גם בהכרת תודה. הוא השכיח ממנה את הישירם.
"כמובן, זה התחביב שלי. חוץ מלהציק לאנשים טיפשים." הוא אמר
בארסיות.
"אז אתה בוודאי מוצא את זה קשה להפליא לא להתקוטט עם עצמך."
"התגברתי על הבעיה כשפגשתי אותך והכנתי לעצמי סדר עדיפויות"
"כמה נחמד לשמוע שהצלחתי לארגן את חייך" אמרה הנערה, צועדת מהר
יותר ויותר.
"מה קרה? פוחדת ממני?" הוא מיהר ונעמד מולה, חוסם את דרכה.
אנג'ל הביטה בו. היא זעמה על העובדה שהוא העז לעמוד בדרכה. היא
שנאה את הביטחון העצמי שלו, יהירותו ולגלגנותו, היא שנאה את
חוצפתו ואת פניו הקרים.
ויותר מכל היא שנאה אותו.
אם על גביי המאזניים ישנה מצד אחד נסיעה עם הארי ומצד שני
הליכה עם מקסימיליאן, אנג'ל העדיפה לנסוע עם הארי.
היא ניגשה אל המכונית.
"הא! התינוקת הקטנה רוצה לרוץ לאבא'לה שלה?" הוא תפס את פרק
ידה.
"רד ממני מקסימיליאן!" היא כמעט איבדה את עשתונותיה וצעקה,
לצעוק ליד מקס היה מסוכן.
מקס אחז כעת בפרק היד של אנג'ל ביתר חוזקה, היא הרגישה בבהלה
כיצד רגליה מתנקות מהאדמה, היא עמדה כעת רק על קצות אצבעותיה.
"רוצה לרקוד אנג'ליסיה?" הוא לחש בחוצפה, משתמש בשמה המלא וקד
לפניה כשחיוך ציני על שפתיו. הוא לא הרפה מפרק ידה כל אותה
העת.
הוא מתחיל. כאשר הוא מתחיל במשהו שנראה לו כתעלול הוא כמעט
לעולם אינו מפסיק באמצע. והפעם זה יהיה על חשבוני, איך זה
יסתיים?
אנג'ל נזכרה במורה שנמס עד ברכיו לפניי שמישהו עזר לו. היא
צריכה להילחם במקסימיליאן, אבל איך היא תעשה זאת באמצע הרחוב
ההומה הזה?
"לא פה..." היא סיננה, פניה קרות מאוד "נלך למקום שלא יראו
אותנו בו"
"למה...?" היא שאל וחיוכו המלגלג התרחב "את מתכוונת לעשות משהו
אסור?"
"מקס...." היא החלה להרגיש את הזעם עוטף אותה.
"האם תואיל בטובך להוריד את היד שלך -" נשמע קול קפוא, יותר
קפוא מקפוא מאחוריהם. אנג'ל נאנחה אנחה שהיו מעורבים בה הפתעה,
אכזבה והקלה. " - מהבת שלי"
מקס הסיר את ידו מפרק ידה של אנג'ל. סימנים כחולים הופיעו
במקום בו הונחו אצבעותיו. אנג'ל חשה שהיא אט אט חוזרת לעמוד
ביציבות על האדמה.
הבעתו של מקס למרבה הפלא הייתה שבעת רצון. כמובן. הריי הוכיח
שאנג'ל חייבת את עזרתו של אבא שלה.
"מר מלירו?" הוא שאל, חיוך מנומס על פניו. "אני כל כך שמח
להכיר אותך לבסוף."
חנפן. חנפן לקקן מגעיל...
"ההרגשה היא כלל לא הדדית לצערך." אמר האב בקור ופנה אל אנג'ל
באותו הטון "למה לא נכנסת למכונית?"
אנג'ל הביטה בו. זועפת על כך שהוא משפיל אותה בפני זה שהיא
כמעט נאבקה בו "אני -"
"אני עיכבתי אותה," אמר מקס בהפגנת נדיבות שאנג'ל לא ידעה
שהייתה קיימת בו.
כי היא לא הייתה קיימת בו מן הסתם. "רציתי לבקש ממנה פגישה
איתך."
"וממתי הבת  שלי קובעת לי פגישות?" שאל מר מלירו בקוצר רוח
והתנשאות גלויים.
"אתה צודק לגמרי מר מלירו." אמר מקס אך הגבר כבר החל ללכת
בצעדים מהירים אל עבר המכונית, נותן לבתו לנסות להשיג אותו.
"איזה איש מוזר..." מלמל מקס ומשך בכתפיו. היו לו עיסוקים מעט
יותר מאשר תהייה על טיב היחסים בין אנג'ל לאביה, הייתה לו
הזמנה להיענות אליה.
אנג'ל הביטה בעיר החשוכה דרך חלונות המכונית, הבעת פנים הייתה
קרה ונוקשה אך בתוך תוכה היא כאבה את המכה המוחצת שבה הוכתה.
מקס שוב הצליח להוכיח לה עד כמה היא תלויה באביה.
"זה היה מקסימיליאן דה פורטייה?" שאל הגבר, אנג'ל הנהנה. "אל
תניחי לו להפוך אותך לאויבת."
"זה מאוחר מידיי, אבא. אילו היית נותן לי להתמודד נגדו אולי
הייתה נשארת בו טיפת הערכה כלפיי."
היא לא התכוונה שזה ישמע כהאשמה, אבל כך זה יצא.
"בהערכה לא זוכים במאבק." הוא אמר והשתתק.
אנג'ל נאנחה. היא הדקה את מצח אל הזכוכית הקרה. "בחצות אני
צריכה להגיע אל בית הספר שוב." היא אמרה והעיפה מבט חטוף
באביה, לראות אם יש שינוי בהבעתו.
הוא לא ענה לה.
הם קיבלו את האיגרות היום, כל אחד מהם התבקש להתייצב בכיתה
בהפרש של דקה מהשני.
האדון הולך לבדוק אותם.