הגיע הזמן שתמצא לך כבר חיים, יוחאי. מה יהיה? עד מתי? הא? עד
מתי תרבץ לך בזחיחות הדעת, שכוב אפרקדן על מיטתך, בחדרך החשוך
והחנוק, נושם אוויר דלוח ספוג בזיעתך שלך? מתי תתעורר ותבין
שיש עוד חיים כאן בפלנטה היפה הזו שלנו, בעיר היפה הזו שלנו,
חוץ ממך ומהבועה המצ'וקמקה הזו שהנדסת לעצמך. אתה כבר ילד
גדול, כבר בן 20 וקצת. נו? כבר החלטת מה תהיה כשתהיה גדול?
מצאת כבר כיוון בחיים? תואר ראשון, שני, כל הג'אז הזה... מתי
כבר תגמור את הצבא והשטויות ותלך ללמוד, טכניון, אוניברסיטה.
די כבר עם כל הנסיעות המייגעות האלה, הלוך ושוב, לאותם מקומות
אפלים ונטולי עניין... עם כל החברים הביזאריים האלה שלך, מה זה
צריך להביע? איך אתה תמיד מוצא את האנשים הכי מוזרים. כמו
הדיסקים שאתה שומע והסרטים שאתה מביא תמיד בדיוידי. ובכלל,
מספיק כבר לחזור כל יום בארבע בבוקר מאיזה בילוי מטופש. שותה
כמויות אדירות של בירה בלי אבחנה. איך תמצא בחורה בצורה כזו?
מה אתה חושב, זה עושה רושם על מישהו? בא ככה לכל מקום כמו איזה
שלוך מהרחוב, עם החולצות הגזורות המזעזעות האלה של הצבא
והשרוואלים... ולמה אתה לא מתגלח אף פעם? זה ממש מגעיל. יש לך
גם ח'צקונים. ואתה אוכל מעט מדי. מתי כבר תהיה לך איזו חברה
נחמדה? מה עם ההיא שהייתה אז? זהו? אמרתי לך. כל יום אותו
סיפור - צריך להאכיל אותך, לסדר אחריך. למה תמיד יש בלגאן
בחדר? וכל ההדפסות המשונות האלה שאתה תולה לך על הדלת, זה פשוט
נורא, אני אומרת לך. במקום להתבגר אתה רק עושה רגרסיה לגיל
שתיים עשרה. אתה עוד רוצה לטוס לחו"ל, הודו-שמודו,
שאנטי-שמאנטי. איך תסתדר, איך? איפה תמצא עבודה? למה שלא תקנה
לך כבר כמה בגדים נורמליים במקום לבזבז אלפי שקלים על דיסקים
ושטויות? החיים זה לא פיקניק, אתה יודע, יוחאי? אתה יודע? אז
באמת הגיע הזמן, בגיל עשרים, שכבר תנחת מהעולם הקטן שלך ותבוא
לבקר גם אותנו בפלנט כדור הארץ. באמת הגיע הזמן. אתה הרי כ"כ
מוכשר, כזו תעודת בגרות יפה, 720 בפסיכומטרי הוצאת. אתה יכול
להיות הכל, באמת הכל, אם רק תרצה, אם רק תפגין קצת אמביציה.
אבל אתה? כלום! פשוט פלגמט, זה מזעזע! לעתודה לא הלכת. להיות
קצין לא הלכת. אתה, רק מעניין אותך מה שעכשיו אתה מכניס לך
לראש שאתה חייב לעשות. חוצמזה - כלום... תתאפס כבר.
אז באמת הגיע הזמן שתמצא לך כבר חיים, יוחאי...