טריקת דלת והוא רץ.
לרוץ, העיקר לברוח מהכול, שאף אחד לא יבוא אחריו, אף אחד לא
יבין, העיקר לרוץ, לברוח.
יש שני גברים, צעיר וזקן, וביניהם יש כל כך הרבה עולמות, עד
שהם כמעט עומדים על אותו עולם בכיוון ההפוך.
טירוף.
הוא רץ, כמעט בהיסטריה.
העיקר לברוח ולרוץ מהכול. להימלט. לברוח, להימלט, לרוץ, איזה
מילה שתעלה, העיקר לשים ביניהם כמה שיותר מרחק.
כבר אין אוויר, הוא הולך, אבל בנשמה שלו הוא רץ. בנשמה שלו הוא
כבר מאות קילומטרים מכל מי שהוא מכיר. בנשמה הוא כבר בעולם
אחר, ברח מכל מה שהכיר וכל מה שהכאיב. מכל מה שאהב. העיקר
לברוח.
והפעם הוא לא יוכל לחזור.
אין שום אוויר הפעם. אין מחילה. לא ממנו, ולא מהזקן. אף אחד לא
יכול לעצור את העולם.
מרגיש כאילו שהוא רץ כבר כמה שעות. אולי הוא צועד כמה שעות. לא
ברור לו. העיקר לזוז, להתנועע, להימלט.
אין סיבה לעצור. אין מה שיחזיק מאחורה חוץ מתקוות ומשאלות.
אשליות.
העיקר לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ
לרוץ לרוץ לרוץ כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק, אם רק ימשיך
להימלט, רק המרחק יכול להציל אותו עכשיו.
אין אוויר.
הוא מתחיל להאט. הוא מספיק רחוק עכשיו, הוא יכול פשוט לצעוד.
שום דבר לא יעצור אותו עכשיו. יש מרחק.

הוא מתיישב על המדרכה ומוציא סיגריה.
הרחוב דומם. כל האנשים הקטנים הטובים בבתים הקטנים הטובים,
מכסחים את הצורה לילדים הקטנים הטובים ולאישה הקטנה הטובה.
העיקר להכאיב.
הלב שלו מתרוצץ והוא מצית את הסיגריה. הוא שונא לעשן. שונא את
הטעם, שונא את הכסף שהולך על החרא הזה, אבל העיקר יש לו מה
לעשות כשהוא רץ. כשהוא בורח. העיקר שיש דרך להעסיק את עצמך
אחרי כל הרעש.
והוא עדיין שומע את הטריקה. את הבום. רק רעש מחורבן, אבל זה
תקוע בראש, מתנגן כמו תקליט עם שירי הרקע.
"מתי תעשה משהו? אני קורע את התחת, אני עובד. אתם סתם כולכם
מנצלים אותי. מה אני כבר מבקש, אני חוזר עייף מהעבודה וכולכם
מצפצפים עלי. לעזאזל אתכם, אני אעזוב את הבית. לא תוכלו למצוץ
יותר כסף ממני, חבורת עלוקות. אני לא רוצה לשמוע אותך!!! ומה
אתך? מה אתה עושה עם החיים שלך? תמצא עבודה. כשאני הייתי בגיל
שלך כבר עבדתי. עשיתי מעצמי משהו! אתה כלום לא עושה!! יושב על
התחת. כל הזמן עם הטלוויזיה!!! תצא מהבית, נמאס מכל הזמן מהזבל
שלך!!!!!!!!!!!!!"
בום.
אותה המנגינה, סוף שונה.

זה קצת הזכיר לו איזה ספר שהוא שמע עליו, שאפשר לבחור לאן
הסיפור הולך, שפתאום אפשר לשנות את הסוף, איך שרוצים.
איזה מישהי עברה לידו אבל הוא כבר לא הסתכל. יש לו מספיק זבל
על הנשמה בלי להידלק על איזה כוס משוטט. הרגשה טובה לכמה דקות,
אבל בסוף זה סתם עוד דברים לסחוב.
חיסל את הסיגריה. זרק אותה על הכביש ודרך עליה והמשיך למעוך
אותה. חצי שעה והוא דורך על הסיגריה המחורבנת, מועך אותה
ומוציא ממנה את כל מה שהיה, הופך אותה לסמרטוט מחורבן שכל
המכוניות של כל העולם לא יצליחו יותר לקמט ולהרוס. העיקר לעשות
כמה שיותר קטן.

קטן.

בום.

כמה שנים הוא חשב על זה, חלם על זה. מאז שהיה תינוק. כמה רצה
לגרום לזקן המחורבן הזה לסתום את הפה שלו. העיקר שישתוק, פעם
בחיים, שיסתום את הפה המגעיל שלו. הוא למד לתפור אחרי שראה את
הסרט "הוקוס פוקוס" כי דמיין את עצמו תופר לזקן את השפתיים
ביחד. נראה אותך צועק עכשיו.
עכשיו הוא באמת לא יצעק. או שכן. מעניין מה הוא חושב עכשיו.

"נמאס כל הזמן מהזבל שלך."
בום.

האמת היא שהוא כן אוהב אותו. אי אפשר לשנוא בנאדם ככה. הוא
לפחות, לא יכול. גם אם הזקן כן. אבל עכשיו אולי כבר לא. אולי
עכשיו כבר נמאס לו, אולי דחפו אותו רחוק מדי והוא כבר לא יכול
לאהוב את חתיכת החרא הזקן הזה.
הזקן הקטן הזה, השבור הזה. העלוב הזה. המסכן הזה.
הוא לא ידע מה השתנה הפעם. מה גרם לו להשתנות. מה גרם לכך
שהמנגינה תישמע כל כך שונה בסוף.
אבל זה קרה.
הפעם, הניגון לא חזר.

בום.

"נמאס כל הזמן מהזבל שלך."
שקט.

"נמאס כל הזמן מהזבל שלך."
שקט.

"נמאס כל הזמן מהזבל שלך."
שקט.

"נמאס כל הזמן מהזבל שלך."
יד נמתחת.
בום.

הוא אף פעם לא עשה את זה קודם. לאף אחד. הוא לא היה אלים כלפי
חוץ, הוא רק חשב דברים אלימים אבל זה היה בסדר, כי הוא אף פעם
לא עשה משהו. חשב לפעמים, וכעס, אבל לא היה עושה משהו. חס
וחלילה. הוא היה דווקא אדם טוב. תרם לצדקה כשיכל, נותן מקום
לאנשים באוטובוס, הולך קצת יותר לאט בגשם כדי לא לדרוך על
שבלולים. אף פעם לא החטיף לאף אחד. גם לא כילד. מדי פעם אגרוף
של זעם לעבר הקיר, צרחה של עצבים כלפי מישהו, איומים פה ושם,
אבל חוץ מזה, כלום.
כנראה שהם צדקו.
הוא באמת גדל להיות כמו אבא שלו.

"נמאס מכל הזבל שלך."
אגרוף ישר ללסת של הזקן המטורף.
בום, נופל על הרצפה.
הוא הפך להיות אבא שלו.
הוא חייך והתחיל למעוך עוד סיגריה.
מעניין אם הילדים שלו גם ישנאו את הנשמה שלו ויחשבו כמה נהדר
זה יכול להיות, לדחוף אותו במדרגות, לגרום לו לשתוק פעם בחיים
האומללים שלו. האומללים שלהם.

"נמאס מכל הזבל שלך."
בום.
עכשיו בוא נראה אותך צועק.