יש לי שממית בדירה. ראיתי אותה פעם ראשונה, לילה אחד לפני
שבועיים שלושה. התעוררתי באמצע הלילה - לא ממש התעוררתי, זאת
אומרת, סתם יקיצה רגעית, היפוך על המזרון ואז ראיתי אותה.
התריסים היו פתוחים ומתוכם נזרקו על הקיר שמולי הפסים הלבנים -
עכורים של האור המעורב של עיר בלילה וירח מלא. ממש שם, מאחורי
האנטנה של הטלפון האלחוטי (שממילא לא עבד, אבל זה לא היה חשוב
כל כך), ראיתי אותה קפואה על הקיר. זאת אומרת, ראיתי משהו, כי
הייתי בלי המשקפיים, אז בהתחלה כל מה שראיתי היה כתם כהה על
הקיר, במקום שבו לא אמור להיות כתם. זה עניין אותי מספיק בשביל
לשים משקפיים ואז ראיתי שאכן מדובר בצורה כללית של שממית. היא
הייתה גדולה מאד. למעשה - בהתחלה בכלל נראתה גדולה מדי, כאילו
מישהו צייר אותה על הקיר, חשבתי. אבל זה לא יכול להיות ולפיכך
הסקתי שמדובר בשממית. טוב, אמרתי, הורדתי את המשקפיים וחזרתי
לישון. שממית זה לא משהו שצריך לערער את השלווה של בנאדם ועוד
מתוך שינה. תמיד נראו לי כמו אחד מהזוחלים היותר סימפתיים, שאם
כבר משהו מזדחל לך לתוך הבית, אז לפחות שזה יהיה שממית. בנקודה
הזאת כנראה שנרדמתי, כי אני לא זוכר עוד שום דבר. שקעתי עמוק
בתוך שינה ויכול להיות שחלמתי על שממיות, זוחלים, וכל מיני
דברים שמטפסים על קירות, אבל אם כן, אז אני לא זוכר, כי לעיתים
נדירות אני זוכר חלומות וכל זה בגלל שאף פעם אין לי כוח להתמיד
עם היומן חלומות, למרות שתמיד אני מבטיח לעצמי להתחיל מחדש.
בבוקר כבר לא זכרתי מזה כלום.

כשנזכרתי בזה זה היה רק שבוע אחר כך, וראיתי אותה על הקיר
הסגול של המקלחת, בזמן שחירבנתי על האסלה. לא ראיתי אותה מגיעה
מאיפשהו, פשוט הסתכלתי והיא הייתה שם. לרגע עלתה בי המחשבה
לקום ולתפוס אותה, אבל כל הלוגיסטיקה הכרוכה בעניין גרמה לי
לחשוב - בשביל מה...
אז הבטתי בה כל הזמן. היא באמת הייתה די גדולה יחסית לשממית,
אבל זה הדבר היחידי בה שהיה יוצא דופן. אני בכלל לא חושב
שיכולים להיות כל כך הרבה דברים יוצאי דופן בשממיות. זאת
הייתה, אני חושב, השממית הראשונה שראיתי בעיר. היא הייתה באמצע
הגובה של הקיר, וטיפסה למעלה ושמאלה, לצד של הכיור, ואז
בפתאומיות החליפה כיוון וזחלה ימינה, לפינה של הדלת. שמתי לב
שיש שם קורי עכביש, בצמוד לתיקרה והיא אכן זחלה אליהם. איזה
יופי זה, חשבתי, שיש לי את העכבישים שיאכלו את היתושים ואת
השממית שתאכל את העכבישים. איך שהחיים דואגים לי, גיחכתי לשמע
הסרקאזם שלי עצמי. כמה פתטי. היא התקרבה אל הקורים ולא יכולתי
לראות אם באמת יש שם עכביש. היא עמדה לידם הרבה זמן, ולא ראיתי
אותה עושה שום דבר. מאיפה שישבתי, יכולתי לשלוח יד אל המגב,
ואיתו אני חושב שהייתי יכול לפגוע בה, אבל שוב חשבתי - בשביל
מה. קמתי וניגבתי את עצמי עם נייר הטואלט. כשסיימתי והלכתי
לשטוף ידיים, שמתי לב שהיא נעלמה.

שלושה ימים אחר כך הגיע ראש השנה, והיה לי הרבה זמן להיות עם
עצמי בדירה. הרבה זמן. ההורים הזמינו אותי אליהם, אבל לא חשבתי
שיהיה לי את הכוח לעמוד שוב בכל הדיאלוגים האלה שלהם, הכל כך
צפויים מראש. אז וויתרתי ונשארתי בדירה, עם לחם וגבינת
נפוליאון ושניצלים קפואים שאפשר לחמם בטוסטר. באחד הערבים
ראיתי סרט בערוץ הסרטים. משהו על איש זקן, שנוסע על מכסחת דשא
כדי לפגוש את אח שלו, או משהו בסגנון. אני לא יכול להתחייב על
העלילה, כי ניקרתי חלק מהזמן. זה מוכרח היה להיות אחד מהסרטים
המשעממים ביקום, כי התעוררתי רק שעתיים לפני זה מתנומה מורחבת
של שש שעות. באחת היקיצות שלי לקראת הסוף - הזקן כבר הגיע לאח
שלו - ראיתי אותה על הקיר. היא זחלה עליו, מעל לתמונה של דאלי,
לכיוון המדף ספרים מימין. ואז, כאילו היא שמה לב שראיתי אותה,
היא האיצה את הקצב שלה, ובמהירות הגיע למדף והסתתרה מאחורי
הרמקול. קצת חששתי ממה שהיא עשויה לעשות לספרים, אבל ממילא
כולם כבר קרואים, ולא פתחתי אף אחד מהם כבר שנים. לא היה לי
כוח לקום, אז הושטתי יד לשלט של המערכת, ולחצתי על PLAY, כדי
לראות איך זה ישפיע עליה. הצלילים של הוליווד של הקראנבריז
פרצו החוצה, ולא היה לי נעים, כי היה די מאוחר, ואני שונא לקבל
את הפתקים האלה מהועד בית, אז החלשתי מהר. אני לא אוהב את
השכנים שלי. מצדי, שלא יהיה שם אף אחד. לא נראה היה שזה משפיע
עליה. המשכתי לתת לשיר להתנגן, וכשהיא המשיכה לא לצאת, קמתי
וניגשתי לרמקול. הזזתי אותו קצת והסתכלתי על הקיר שמאחוריו.
פתאום ראיתי אותה קופצת ורצה על המדף, נופלת ממנו,
ובווירטואזיות מופתית נופלת על הכוננית שתחתיו, וקופצת ממנה אל
הריצפה. מהריצפה היא זחלה ישר לכיוון של הארונות ונכנסה מתחת
לספה. החלטתי שזה כבר מספיק, לקחתי טישיו ביד אחת (כי לא רציתי
להחזיק אותה ביד) וניגשתי אל הספה. הזזתי אותה והקפדתי להיות
בכיוון הספה, כדי שהשממית תברח לכיוון הקיר. אם היא תכנס
לארונות אני בחיים לא אמצע אותה. התוכנית פעלה, והיא ניסתה
לטפס שוב על הקיר. לפני שהספיקה, הנחתי עליה את היד עם הטישיו.
הציד הצליח. עטפתי אותה וניגשתי לדלת. היא באמת הייתה גדולה,
ממש יכולתי להרגיש את המשקל שלה ביד שלי. הדלקתי את האור של
חדר המדרגות וירדתי למטה. כמה שאני מתאמץ בשבילה. שמתי לב שהיא
הייתה שקטה מאד בתוך היד שלי וקיוויתי שלא הזקתי לה יותר מדי.
לא שכל כך איכפת לי ממנה, אבל בכל זאת. הגעתי לדלת הכניסה של
הבניין, והתכופפתי כדי לזרוק אותה אל הקרקע. איך שבאתי לשחרר
אותה, היא כבר קופצת לי מתוך היד, נופלת על שביל הגישה ורצה
לגינה. אבל שמתי לב שעדיין יש לי משהו בתוך הטישיו. פתחתי אותו
ולאור נורת שישים הוואט של הכניסה לבניין, ראיתי. זה היה הזנב
שלה, עדיין מפרפר. ברגע הראשון נגעלתי קצת, אבל רק קצת. אחר כך
חשבתי משהו כמו - 'אוי' וישר אחרי זה - 'איזה שממית מטומטמת,
הרי לא התכוונתי לאכול אותה או משהו'. ידעתי שהן יכולות לעשות
את זה, אבל אף פעם לא ממש ראיתי את זה. הזנב השמנמן המשיך
לפרפר לי בתוך היד. בחלק שבו הוא נקטע הוא היה לבן ובאמצע
נקודה אדומה כזאת של דם, אבל זה רק היה הצבע, לא טפטף או משהו
כזה. היה לי קצת עצוב עליה. אני חושב שהן יכולות לעשות את זה
רק פעם אחת בחיים. אבל גם פעם אחת, כשחושבים על זה, זה משהו.
חשבתי כמה חבל שאני לא יכול לעשות את זה - לקטוע את הזנב שלי
ולברוח למקום אחר, טוב יותר. ואולי... לפעמים אני מרגיש כאילו
אני זה הזנב... כאילו משהו או מישהו אחר קטע אותי וברח למקום
אחר, טוב יותר. השאיר אותי מאחורה, מפרפר.
הזנב שביד שלי השתתק.