קראתי לשקט לבוא, לנחם כאביי
ולחושך, כדי לעטוף את גופי הפצוע.
קראתי לקור שיקפיא את רעד ידיי,
ולך - שתתן קצת מרגוע.

צעקתי לחול הנכנס אל עיניי,
ולגל, השובר בקשיחות את המזח.
גם לצדף השקט, מתחפר בין רגליי,
ולך - הנשאר לפעמים עד הנצח.

שברתי קירות שסגרו על גופי.
את השקט, בצרחות לשמיים.
שברתי מילה שהוצאתי מפי
ואותך - הנמאס בינתיים.

ליטפתי פרח עם ריח מתוק
את האור, מלמעלה חודר לעיניים.
וגם זיכרון כה קרוב, כה רחוק,
ואותך - העומד על ברכיים.

קראתי לשקט לבוא לנחם כאביי,
הוא לא בא, וגם חושך לא טרח להגיע.
לאלוהים קראתי עם דמעות בעיניי
והוא, כמוך - שום דבר לא הבטיח.