[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בת קול
/
סיפור על ליה

"..תשע עד חמש/ לעמוד על הרגליים/ זה קצת מייאש/ החיים עוברים
בינתיים/ אתה מתאמץ/ ותודה ת'לא שומע/ זה משחק אבוד/ אבל שום
דבר אחר אין לי/ פפה פפה פפה פבפפה פפה פפה.." (@)
כשהשיר הזה מזמזם לה בראש, ליה קמה, התישבה במיטה ופתחה בקושי
רב את עין שמאל. היא הסתכלה על השעון המעורר הכבוי וראתה
שהאוטובוס של שעה שמונה עזב כבר מזמן את התחנה. "אמאאא !! למה
לא הערת אותי? כבר נורא מאוחר".. היא קמה, ישנונית ומאוד
מרוגזת, כמו תמיד בבוקר, כשמשהו משתבש, וראתה שאמא לא בבית. אז
היא נזכרה שכן העירו אותה באיזה שהוא שלב, אבל זה נראה כל כך
מזמן, כאילו באמצע הלילה. גם את השעון המעורר כיבתה תוך כדי
שינה. "אוף, מה יהיה איתי? אני ש ו נ א ת לאחר." העבודה של ליה
דווקא לא דרשה ממנה להגיע בזמן מסוים, זו עבודה לפי שעות, אבל
זה היה סדר היום הפנימי שלה, שהופרע. ויותר מששנאה לאחר, ליה
שנאה להילחץ. היא עצמה עיניים, נשמה עמוק ודיברה לעצמה,
"טובסדר, בעשר דקות אני מוכנה ועוד רבע שעה אני כבר על
האוטובוס".
בסופו של דבר לקח לה עשרים דקות להתארגן וחצי שעה עד לאוטובוס,
אבל אז כבר היתה יותר ערנית ופחות עצבנית.



"אולי את מוכנה להזיז את התיק? ואת הרגליים? תודה, באמת! ".
זקנה נמוכה ונרגנת התיישבה ליד ליה ומלמלה מתחת לשפם, ''יש רק
מקום אחד פנוי בכל האוטובוס הזה, וגם עליו אנשים ישימו רגליים!
''היא נאנחה, והוציאה סנדוויץ טונה וביצה קשה.
למה אנשים קמים על צד שמאל? יכול להיות שלא מתחשק להם להתחיל
יום חדש. אולי היו מעדיפים לישון, או שמישהו יעשה את העבודה
במקומם. אולי יחיה במקומם.  הזקנה חיסלה בצ'יק חצי מהסנדוויץ,
תוך כדי שהיא משמיעה מצמוצי לעיסה ובליעה ומפזרת פירורים על
עצמה ועל סביבתה.
ליה לקחה עיתון מקופל שמישהו השאיר באוטובוס והתחילה לקרוא.
"מה את קוראת?" שאלה הזקנה,
"עיתון".
"כן, זה חשוב שצעירים נשארים מעודכנים. חשוב מאוד. אני עצמי לא
קוראת עיתונים". היא הסכלה על ליה. היא המשיכה להסתכל עד שזו
הניחה את העיתון.
"למה את לא קוראת יותר ?"
"אה, זה כי אני יכולה לספר לך מה יש בעיתון מבלי לקרוא. רצח,
אונס ושחיתות. החברה חולה, וגם האנשים חולים. בגוף ובנפש. הם
כולם מסכנים, אבל אין לי כוח.
חוץ מזה העיניים שלי,את יודעת.. קראתי מספיק עיתונים בחיים
שלי, ועכשיו אני נחה. יש צעירים כמוך שיקראו".
ליה פתחה שוב את העיתון, והזקנה המשיכה, "גם ספרים אני לא
קוראת יותר. ואיך שאני אהבתי פעם לקרוא".
"כן?", זיק של התעניינות נראה בעיניה. ''מה אהבת לקרוא?"
"הכל, כל ז'אנר, בלי אפליות. כל מה שטוב."
"ואת לא קוראת יותר בכלל?"
"נו, זה בגלל העיניים. הגולות האלה שלי לא שוות הרבה. אני
שומעת קלטות של ספרים, את מכירה? אבל אין יותר מדי כאלה. פעם
הייתי גם אוספת ספרים, ויש לי ספריה ענקית, למזכרת". הזקנה
העיפה מעליה את הפירורים.
"מישהו קורא בספרים האלה?"
"עכשיו? אף אחד. היית יכולה לחשוב שבמשפחה שלי יהיה עוד מישהו
שיודע להעריך ספרים, אבל לא. את הצעירים זה לא מעניין והזקנים
כולם מתו. אני בטוחה שדבר ראשון שהם יעשו אחרי שאמות זה להיפטר
מהספרים. הם סולדים מהספרייה שלי כמעט כמו שהם סולדים ממני,
שנינו תופסים יותר מדי מקום.. אבל אל תדאגי, אין לי שום כוונות
למות בקרוב." היא חייכה, "אני מרים".
"ליה".
"נעים מאוד. אולי גם את אוהבת לקרוא?"
"אני במקרה תולעת לא קטנה."
"תולעת? מה?!"
" תולעת ספרים, את לא יודעת מה זה? זה מישהו שמאוד מאוד אוהב
לקרוא."
"אה, כן, פשוט אמרת 'תולעת' ולא הבנתי."
"אני גם כותבת".
"מה את כותבת?"
"בעיקר סיפורים קצרים. אני מתכוונת גם לכתוב רומן, אבל יש עוד
זמן עד שזה יקרה."
" יפה, כל הכבוד."
ליה שתקה. 'מה יפה? היא לא יכולה לדעת אם אני כותבת טוב או
לא', חשבה לעצמה, והתחילה לתופף על משענת הכסא בחוסר סבלנות.
היא לא היתה רגילה לשום גילויי אהדה בנוגע לכתיבה שלה.
"אני תמיד מתלהבת שאני רואה פרחי סופרים," הסבירה מרים,"זה
פשוט מקסים בעיני".
"פרחי סופרים? אף פעם לא שמעתי את הביטוי הזה."
"כמו שלא כל פרחי טייס הופכים להיות טייסים, כך גם עם לסופרים.
מעטים מחזיקים מעמד בתחום, זה בכלל לא פשוט".
"כן, אני יודעת, רק הטובים שורדים."
"לא רק הטובים. מצליח מי שרוצה להצליח, רוצה עד שזה כמעט
מתפוצץ לו בבטן.
אחד שמוכן להשקיע את הנשמה, שאוהב את הטיסה ואת המטוס. הוא
צריך לדעת לעבוד קשה, וחוץ מזה, חובה עליו להיות טוב, כמו
שאמרת.
"אבל גם כותבים גרועים מצליחים, לא? זה לא דבר נדיר. וחוץ מזה
מעריכים יותר טייסים," אמרה ליה.
"אולי לפעמים,אבל בכל מקרה זה לא העניין. השאלה החשובה היא האם
זה כמעט מתפוצץ לך בבטן?" היא הוציאה מהתיק פיסת נייר ועט,
ורשמה מספר טלפון. ''הנה התחנה שלי, כאן אני יורדת. שמחתי לדבר
אתך, מותק, והנה מספר הטלפון שלי. אני אשמח אם תתקשרי, יש לנו
עוד על מה לדבר, נכון? להתראות!" היא קמה, ירדה מהאוטובוס
בקלילות יחסית לכובד גופה, לכובד שנותיה, ונעלמה.



האוטובוס עצר ליד האוניברסיטה העברית שבגבעת רם, וליה ירדה,
ממהרת, אל הבניין למדעי החיים על שם סילברמן. בתקופה זו של
חופשת הקיץ, האוניברסיטה היתה עליזה, ירוקה ומטופחת, מלאה
בילדים מתרוצצים על המדשאות, שבאו לקייטנה שארגנה האוניברסיטה.
מפליא לחשוב שזו אותה אוניברסיטה אפורה ושטופת גשם של חורף. אז
רוחות ירושלים מקפיאות ואווירת לימודים כבדה אופפים את הכל
בבושם קל של דכדוך. מתנשפת, הגיעה למעבדה בה עבדה כעוזרת מחקר
של פרופסור נאור. היא פילסה דרכה במבוך שהוא מערך המעבדות
בבניין. כשנכנסת ל"סילברמן" בפעם הראשונה, יכולת בקלות ללכת
לאיבוד בין החדרונים, בין ארונות של חומרים מסוכנים ומתקני
פלסטיק לשטיפת העיניים, למקרה שאחד החומרים האלה דווקא יכנס לך
לעיניים. על הקירות היו תלויים פוסטרים של כבשים משובטות
ותרשימי זרימה של מסלולים ביוכימיים. 'עד מתי זה יראה לי כמו
סינית?', חשבה. בכניסה ראתה את נטשה, האחראית עליה, יושבת על
הכיסא שלה, של ליה, ומחכה. אמנם בתור סטודנטית שרק סיימה שנה
א' ביולוגיה, היא לא יכלה לתבוע בעלות על כיסא מעבדה, לא, היא
צריכה לפחות תואר שני בשביל זה. אבל נטשה לא היתה מחכה לה אלא
אם כן קרה משהו.
"שכחת את המכונה של המים המזוקקים פועלת אתמול", אמרה נטשה.
'שיט', חשבה ליה, 'ידעתי ששכחתי משהו.'  
"אני ממש מצטערת, זה לא יקרה שוב".
"כדאי מאוד. אחד העובדים שם לב וסגר את המכונה אתמול, אחרי
שהלכת. אם הוא לא היה נשאר כאן עד מאוחר במקרה, פיוז היה יכול
לקפוץ במכשיר והוא היה מתפוצץ ושורף את המעבדה. אפשר לצפות ממך
שתהיי קצת יותר אחראית מזה".
'אלוהים אדירים, אולי תבלע אותי האדמה עכשיו ?' חשבה ליה.
אבל אלוהים, כידוע, לא יעזור רק מישהו מרגיש לא נעים. אחרי
שנטשה הייתה בטוחה שליה הפנימה את המסר, אמרה, ''תתחילי לעבוד,
ופשוט תשימי לב בפעם הבאה."
' אני אשתדל לשים לב', חשבה, 'אבל זה לא פשוט. יש לי נטייה
להתפזר, ובשביל עבודה שדורשת דיוק ופוקוס כל הזמן, אני חייבת
לעבוד קשה כדי לאסוף את עצמי, כדי להתרכז. זה רק עניין של זמן
עד שאעשה עוד טעות. אני לא רובוט, ואפילו לא מתקרבת לזה, כמו
שהממסד המדעי היה אולי מצפה. אז אני לא אהיה מדענית גדולה, אבל
מה שבטוח זה שנטשה הזאת לא מוצאת חן בעיני בכלל.'
אחר כך היא שכחה מכל העניין ופנתה לכלוב של העכברים. כבר חודש
וחצי שהיא מנתחת עכברים ועדיין לא התרגלה. הם עצמם יצורים
חמודים. קטנים ואפורים ומתרוצצים כל הזמן. שונים לגמרי
מחולדות, שהיו ענקיות ומפחידות עם השיניים הארוכות שלהן.
עכברים גם אוהבים שוקולד, ודי היה בעובדה הזאת כדי לחבב אותם.
מסתבר גם שיש בעכבר דמיון לבן אדם מבחינת המערכות הפנימיות
שלו. זאת הסיבה לפופולריות שלו כחית מעבדה. התפקיד של ליה היה
לנתח את העכברים. היא בעצם חתכה עצבים במקום מסוים בגב שלהם,
וכתבה דו"ח על ההתנהגות שלהם לאחר מכן. העכברים, שחיתוך העצב
גרם להם להפסיק להרגיש כאב בגוף, ברגל לדוגמא, היו מכרסמים
אותה לגמרי, כי לא זיהו את הרגל כחלק מגופם. כל המטרה היתה
למפות את הגן האחראי לכאב אצל עכברים. ליה לא הבינה לגמרי איך
זה יקרה, אבל ברגע שיסתיים המיפוי,ידעה, הדרך למציאת הגן
האחראי על כאב אצל בני אדם קצרה.
מה שאומר שתהיה התקדמות בחקר מחלות הקשורות במערכת העצבים
באדם, וזה היה נאצל מספיק בעיניה.
כל מי שעבד עם חיות מעבדה במחלקה של ליה, הקפיד מאוד שלא
להכאיב להן יותר ממה שהיה מוכרח. "טוהר הנשק" היה ערך גם כאן,
והוא נבע מהלחץ של הארגונים הירוקים, ובעיקר כיוון שגם למדענים
יש נשמה. ועדיין, ליה היתה מעדיפה עבודה אחרת. הבעיה שזו היתה
היחידה שפנויה. אף אחד הרי לא ממש רוצה לנתח עכברים, ושאר
העבודות בתור עוזרי מחקר היו תפוסות על ידי סטודנטים משנה
גבוהה יותר.
היא לקחה על עצמה את הפרוייקט הזה בתקופה שעוד חשבה שתהיה
מדענית. חשבה שתפענח את אחד מהסודות המרתקים של הקיום האנושי
ותזכה להכרה ולמבטי הערצה. שאיפה יומרנית בהתחשב בעובדה
שהתקשתה לפענח את המסתורין שבאיפוס הערוצים ב'תבל דיגיטל',
שיצאו מכלל שליטה בטלוויזיה בבית. היא רצתה להתנסות בעבודת
מעבדה, ובשיא ההתלהבות היתה מוכנה לעבוד בניתוח עכברים, אחרי
שקיבלה המון "לא" ו"לא תודה" משאר המעבדות שהואילו לענות על
האי מיילים ששלחה.
היא שמה את הכפפות, הוציאה חומר מרדים מהארון ועכברון אפרפר
מהכלוב. "אם תהיה ילד טוב ולא תתעורר באמצע, תקבל חתיכה גדולה
של שוקולד כשתתעורר," אמרה לו לפני שנרדם אל שינה נטולת חלומות
עכבריים.



ליה עלתה על האוטובוס חזרה הביתה למבוא חורון. היא הלכה לעבר
המושב האהוב עליה באוטובוס, זה שצמוד לדלת האחורית. שני מושבים
לפניו, ישב לו חייל בלונדיני ומאובק. רבות סופר על חולשתם של
גברים לבלונדיניות, והנה מסתבר שקיימת גם נטייה נגדית של בנות
חווה לצהובי שיער. הוא מצא חן בעיניה, אבל האוטובוס היה כמעט
ריק לגמרי, והיא לא יכלה להיות שקופה ולהתיישב דווקא לידו. על
פניו היתה הבעה של עייפות ושל עצבות, שביזות בשפת העם.
'בטח קוראים לו אלכס'. 'או סשה, תלוי איך שמתחשק. סשה או שסה
או שסק', היא נהנתה לגלגל את ההברות על לשונה. 'והוא נראה כל
כך שבוז, סשה, שאני בטח הדבר האחרון שמעניין אותו. ובגלל זה
אין שום טעם להתחיל איתו, סתם להתיישב לידו ולפגוע בפרטיות
שלו.  ש א נ י אפגע בפרטיות של שסק?' היא צחקה לעצמה והתיישבה
במקום הקבוע. 'אני מקרה אבוד, ומה אפשר לעשות? נכון ש"לא
הביישן למד".. אבל לא כתוב בשום מקום "לא הביישן כותב
סיפורים". ואז היא חזרה הביתה וכתבה על בחורה אסרטיבית ומדליקה
ששמה רות. היא הייתה לגמרי פלייגירל, רות הזאת, מלצרית חוצפנית
חסרת אלוהים ועכבות שלא פספסה אף בלונדיני וגם יצאה מזה בשלום.
רות קמה לחיים תחת עטה, או יותר נכון תחת מעבד התמלילים של ליה
שכמעט שרפה את האצבעות מהתלהבות כשכתבה, ונהנתה מכל רגע. כשבוע
אחר כך, בערב, בעוד ליה משכתבת את הסיפור בפעם האחרונה, צלצל
הטלפון.  "ררריננג ררריננג! ררריננג ררר..הלו? ''
"ליה? זאת נטשה."
"מה נשמע?"
"אני בסדר,אבל א ת שוב שכחת את המזקק פתוח."
"נו, והתפוצצה המעבדה?" ליה גיחכה לעצמה. הכתיבה עשתה לה מצב
רוח טוב.
"כן!"
" את לא רצינית".
"אני רצינית מאוד", הקול של נטשה נהיה צרוד וליה נבהלה.
"ומה הנזק?"
שתיקה.
"נו, מה קרה?!" היא כמעט צעקה וכבר דמיינה לעצמה עובדי מעבדה
כרותי איברים ועכברים מתרוצצים בכל 'סילברמן'.
"עבודה של שבועיים נהרסה!"
"מה?!"
"כן, המזקק התפוצץ ולכלך את כל החדר, המעבדה תצטרך מכשיר חדש!
כלוב אחד התהפך, כי לא החזרת אותו לבית החיות, השארת על השולחן
במעבדה. הוא התעקם וכמה עכברים ברחו. הם כרסמו את ערמת הדוחות
שהשארת. לא העלית אותם למחשב, נכון?"
"אה..."
"ידעתי, כמובן!"
"לא הספקתי, אבל את מוכרחה להודות שזה מצחיק..."
"סליחה"?!
"עכבר אכל את הדוחות ? זה נשמע כמו תירוץ, כאילו לא הכנת
שיעורים. אולי העכברים נוקמים בנו..."
"אני לא מבינה, זה נשמע לך כמו בדיחה?! את יודעת שהפדיחה הזאת
באחריותי?
אני קיבלתי על הראש כי אני אחראית עליך אבל את לא אחראית על
כלום! ידעתי את זה מהתחלה. אין לי מושג למה פרופסור נאור קיבל
אותך!"
' זה בגלל שיש לי עיניים יפות', אמרה ליה לעצמה. היא לא הבינה
מאיפה הגיע הרוגע הזה שלה. 'במצב כזה הייתי מצפה מעצמי לכסוס
כבר את כל הציפורניים בידיים וגם ברגליים.'
"את שם"?
"כן, אני שם. אני ממש מצטערת, אין לי מילים. אני אוכל להמשיך
לעבוד, נכון?"
"תדברי עם פרופסור נאור, זה כבר לא תלוי בי."
באותו הלילה, ליה התחילה לעבוד על סיפור חדש.  הדמות הראשית
היתה חזי, כימאי צעיר שעבד עבור חברה שמייצרת סבונים ושמפו,
"סבוניישן". חזי שם לב שב"סבוניישן" עושים מספר מוגזם של
ניסויים בבעלי חיים, תוך כדי גרימת סבל מיותר. בית החיות של
החברה היה צפוף ומסריח, ומספר החזרות שנערך על כל ניסוי עלה על
מה שנחוץ על מנת להבין את השפעת השמפו על הקרקפת. חזי תכנן
הברחה המונית של קופים ועכברים אל גן החיות, לאות מחאה. ההברחה
הצליחה והתפרסמה בכלי התקשורת. זכויות בעלי חיים עלו שוב לדיון
ציבורי, וחזי, כמובן, פוטר.
אבל ב"סבוניישן" נזהרו להבא, לערוך רק את הניסויים ההכרחיים עם
כמות מינימלית של חיות. ליה הקלידה ופתאום הרימה את עיניה ממסך
המחשב. "הוא קצת יותר מדי מצפוני, הצחי הזה, אה, חזי.. חזי
קראתי לו. שמות דומים, חזי וצחי. אולי אני אקרא לו צחזי. אני
חייבת להכניס גם צד אפל באישיות שלו. מה המניע שלו לדאוג כל כך
לרווחת החיות? אולי היה חבר בכת בנעוריו. כת השטן! ועכשיו הוא
רוצה לכפר על כל החתולים ההם... ''
"עם מי את מדברת?" התעניינה אמא, שבדיוק נכנסה לחדר עם כביסה
מקופלת.
"עם עצמי. מה את אומרת על "צחזי" בתור שם לכימאי מצפוניסט?"
"לא משהו".
"צחי או חזי?"
"אם כבר אז חזי."
"ידעתי. צחי זה לא שם של יפה נפש אכול חרטה."



פרופסור נאור אפשר לה להמשיך לעבוד, אחרי שיחת טלפון בה הבטיחה
להיות יותר מרוכזת ולשים לב. 'כנראה שקשה להם להשיג מישהו
שמוכן להתעסק עם עצבי עכברים.' חשבה בזמן שנכנסה לג'ינס, כדי
לקפוץ לקנות חלב. היא גילתה פיסת נייר מקופלת ומכובסת בכיס
האחורי. "ים" היה כתוב שם, ומספר טלפון דהוי.
'אה, מרים,איך שכחתי!' והיא חייגה, מזהה בקושי את הספרות
המחוקות למחצה.
"שלום ליה! איך אני שמחה שהתקשרת! נו, על איזה סיפור את עובדת
עכשיו?"
"כמעט סיימתי סיפור על איש שקוראים לו חזי. הוא כימאי שאוהב
לעשות בעיות."
לא מזמן סיימתי לכתוב סיפור אחר על רות, בחורה לעניין, אחת שלא
דופקת חשבון."
"אולי את רוצה להקריא לי אותם?"
"אם זה מעניין אותך."
"אולי יש בזה משהו, אני ארצה לשמוע."
"בשמחה."
הן קבעו להיפגש אצל מרים. ביתה שבירושלים היה ישן כמעט כמו
העיר עצמה, מתפורר וחינני. כבר מחדר המדרגות ליה הריחה ריח
ספרים ישנים. הדירה היתה אפלולית ודחוסה. ערימות של ספרים כיסו
כל משטח בדירה, ועל כולן נחה שכבה עבה של אבק. מרים כיבדה אותה
במים קרים ובמרקחת מישמש שהכינה בעצמה. ליה סיפרה לה קצת על
האוניברסיטה ועל העבודה שלה, ואחר כך הקריאה את הסיפורים שלה.
מרים הקשיבה, נראתה מתעניינת וצחקה במקומות הנכונים.
"זה בסדר מה שכתבת", אמרה לה כשסיימה. "יש לך עוד מה ללמוד.
איך להעמיק את הדמויות, לשחרר את השפה שאת כותבת בה. איך לגרום
לסיפור לזרום בטבעיות, לא להכריח אותו להיות מה שהוא לא רוצה.
הסיפור הוא כמו ילד. מביאים אותו לעולם אבל אסור להשתלט לו על
הנשמה. נותנים לו כלים להתפתח ומשגיחים עליו. זהו.
אבל יש בסיפורים גרעין טוב. תמשיכי להתאמן." אז היא ביקשה מליה
להקריא לה פרק מאחד הספרים מכוסי האבק - "שושה" מאת חיים בשביס
זינגר. ליה הקריאה בהנאה, פרק ועוד פרק, עד שנהיה מאוחר.
כשעמדה ללכת, אמרה לה מרים ש"את יכולה לנסות ולפרסם אותם, את
לא צריכה להתבייש. תשלחי לעיתונים, לכל עיתון שיכול להתאים.
יכול להיות נחמד שהשם שלך יודפס בעיתון, לא? ואני רוצה שתמשיכי
לבוא אלי, להקריא לי ככה, להנעים את זמני. אני אשלם לך." היא
הוציאה שטרות מכיסה,וראתה סימני מחאה על פניה של ליה, "את לא
יכולה לשבת אצלי שעות ולבדר אותי בלי שיצא גם לך משהו מזה. אל
תהיי עקשנית, למה שלא תבואי אלי? תעבדי אצלי. אני יותר נחמדה
מהעכברים, לא?"
"אני אבוא, מבטיחה. "



ליה באמת המשיכה לבוא. היתה מקריאה לזקנה מהספרים הישנים, וגם
מהסיפורים שכתבה. מרים היתה מעירה הערות ובעיקר עודדה אותה,
שתמשיך, שלא תעז להפסיק. והעיתונים, האם פרסמו? הם התעלמו מליה
לגמרי, או שלחו מכתבים רשמיים שהם מצטערים אבל החומר שלה לא
מתאים. ליה שמרה את כל המכתבים במגירה, והמשיכה לנסות ולפרסם.
לפעמים הוציאה סיפור זה או אחר מהמחזור, פשוט כי לא היו עוד
עיתונים שאפשר לנסות ולפרסם בהם. היא המשיכה לעבוד במעבדה,
וכבר ידעה כי הכתיבה בוערת אצלה. שנת הלימודים כבר החלה, כשליה
ראתה את הסיפור על חזי הכימאי כתוב שחור על גבי לבן בעיתון
הסטודנטים "מפי האתון".
היא חייכה לעצמה, יודעת שעלתה על הדרך הנכונה, ושעליה לא
תוותר.


(@)תרגום של "nine to five" של דולי פרטון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי ייתן
ובגלגול הבא
תהיה נמוך אפילו
יותר מנפוליאון
ולא יגייסו אותך
לצבא!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/03 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת קול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה