"תגלה להם." אמר נמרוד, סופג את החבטות העזות בגב, אבל מציב את
ההתנגדות הכי גדולה שהוא יכול.
"סידרתי לך זיון, שמתי לך אחלה מוזיקה ולך יש עוד דרישות?"
"הם רוצים לדעת! ספר להם!"
"הם לא רוצים לדעת. תאמין לי." ענה גד, והחליף דיסק. "עוד מעט
אני אשים להם את 'אחלום לנצח'. אתה רוצה עכשיו להעיר אותם?
לספר להם שהם לא ממש רוקדים? לא ממש מזיינים? שזה לא באמת
חופש?"
"היא רוצה לדעת!" צרח נמרוד.
"רינת?" גד הניח את העטיפה והתקרב עד כמעט נגיעה אל נמרוד.
"אתה מדבר על זו שתכננתי סט שלם בשביל להפגיש אותה עם הבחור
השרירי, שם? זו שעכשיו נכנסת לכאן חינם? זו שברגע שהיא מחליטה
ללבוש משהו, כולן לובשות אותו? זו שלפני שנה, הייתה רוקדת שם,
בקצה הכי מחורבן של 'המקום', ורק בזכותי היא מה שהיא. אתה חושב
שהיא רוצה לדעת שהיא זיוף?"
מכה נוספת זרקה את נמרוד הצידה. הוא רץ אל המיקרופון, ניסה
להפעיל אותו. היד של השומר עצרה את ידו של נמרוד."הי! בעדינות
אתו" צעק גד. "הכוונות שלו היו טובות".

ליד השירותים החיצוניים, הוא ישב. מדי פעם חשב שהוא עומד
להקיא, אבל עצר את עצמו. "פעם היה לך כבוד. היה לך ריקוד משלך.
עכשיו אתה זבל." מלמל לעצמו שוב ושוב, בקול שקט.
בתוך "המקום", הכל היה כרגיל. אנשים רוקדים על רצפת בטון,
ריקודי קשיחים כמו אבן, עושים אהבה מפלסטיק, לצלילי בלדות
מפלדת אל חלד. אז איך זה שרק העולם האורגני של  נמרוד נתקע
ככה? איך זה שדווקא הוא בחוץ?
רגליים חומות ארוכות יצאו מתוך חדר השירותים. נמרוד טיפס במבטו
אל הגוף, עד שנתקל בפנים שרדף אחריהן כל הערב. כאילו ידע שרק
כאן יוכל לפגוש שוב בה. נמרוד ניסה לצעוק, לעצור אותה, אבל היא
צעדה במהירות, כי קור הלילה דוחף אותה מהר יותר אל תוך
המועדון.
"הרצפה עקומה!", נפלטה קריאה מפיו בסוף.
היא הסתובבה. מבטה בוחן את השיכור שמולה. העיניים מתכווצות
בחושך, כדי להבחין טוב יותר בפרטי הפנים.
"הי! אתה לא זה שנפל בהתחלה".
"כן זה אני. אבל זה היה בגלל שהרצפה עקומה."
צחוקה של השחומה מילא את האוויר. "החייך. לא יכולת לחשוב על
משהו יותר מקורי?"
נמרוד שמט את ראשו למטה. היא התקרבה אליו לאט, מניחה יד על
כתפו. "הי. זה לא נורא. גם אני לא רקדתי טוב בהתחלה. לאט לאט
השתפרתי, ותראה. היום אני עם הבחור הכי חתיך, בתוך האורות הכי
חזקים. גם אתה יכול."
"האיפור שלך". מלמל נמרוד.
"מה?"
"האיפור שלך. סביב העין. נמרח לך הסגול"
"אני לא שמתי סגול מסביב לע... אוי שיט."
היא הוציאה מתיקה כלי אדום, ומרחה שכבה עבה של צבע עור סביב
העיניים. "אני פשוט נתקלתי באיזה כסא שלשום, השאיר לי את הסימן
הזה..."
"אני לא אגלה." אמר נמרוד.
"אין מה להסתיר, אז אין לך מה לגלות. אולי שאני קצת מגושמת, לא
יותר מזה..."
"גם בכתף שמאל, יש לך סימן. מי שמסתכל מקרוב רואה אותו."
היא בלעה את הרוק, והסתכלה עליו. "שמע, הוא לקח אותי עד לכאן.
אם ידעו שהוא..."
שקט. רק הקול של תום פטרובר צועק "איך זה שאני מחפש תשובה ולא
מוצא", נשמע מתוך המבנה, חלש מדי בשביל להפריע לחוט המחשבה.
היא הוציאה מראה ומרחה איפור בצבע גוף על העין, משכה את הבגד
שיסתיר את כתף שמאל. אחר כך מתחה את חיוכה והודיעה "זהו. בוא
ניכנס".
"אין לי כוח. אני הולך לישון." אמר נמרוד, וקם.
"מה אתה מדבר? רק שלוש וחצי לפנות בוקר!"
"לא בא לי. אני כבר לא אוהב לרקוד."
צחוקה של השחומה, חדר כמו אלף סכינים אל אוזנו של נמרוד.
"שטויות, כולם אוהבים לרקוד."
"העיפו אותי החוצה. אני לא יכול להיכנס שוב".
"תגיד לשומר שרינת שלחה אותך. אני כבר אדבר אתו." אמרה ופנתה
לכיוון המועדון. "ואני רוצה שתיכנס, ותצא עם מישהי. אחרת אני
לא מרשה לך לחזור." הרגליים החומות נשאו אותה פנימה, כדי ל
היא פנתה משם, החליפה כמה מילים עם השומר ונכנסה. "Everything
you want, You got it" קרא אליו השיר מתוך הדיסקוטק. הוא קם
והתקרב אל הדלת. השומר לא החליף אתו מילה. שניהם ידעו כי הגברת
פקדה, ועליהם לציית. אבל בשם מי פקדת, רינת? בשם מי?

בסוף הערב נשארו על הרחבה רק נמרוד והממושקפת. הילה. שם יפה יש
לה. עכשיו, כשהכל ריק, יכול היה לרקוד ברחבה המוארת את הריקוד
שלו, ולעשות את עצמו מופתעים עד כמה קל לרקוד שם. "I don`t
know how it happened. It all took place so quick. But all I
can do, is hand it to you and your latest trick", עלתה אותה
גיטרה וחצוצרה של הדייר סטרייטס שכל כך אהבו. גד ירד במדרגות.

"היה לך ערב מצוין." אמר לו נמרוד, והושיט לו יד ללחיצה.
"תודה." אמר גד, מתעלם מהיד המושטת. "אפשר להציע לך משהו
לשתות?" ובלי לחכות לתשובה "וודקה לחבר שלי, והרגיל לי".
הם השיקו כוסות. בתוך הנוזל הירוק של גד כבר ראה נמרוד את
נסיעתו. איך ייסע מהר כדי להרשים את הילה, הם יגיעו לחדר שלו,
והיא תתרשם מהסדר. אחר כך יכבו את האור, והוא ישים אוסף רומנטי
במערכת. וכשהוא ישכב לישון אלינה מיילס תשיר לו "Song instad
of a kiss".