השעה הייתה 7 בבוקר שמעתי את אבא שלי בוכה, אני עדיין הייתי
רדומה אבל לא יכותי להתעלם מהבכי המצמרר הזה. לא רציתי להתעורר
ולקום מהמיטה. פחדתי לשמוע את הסיבה שאבי בוכה בגללה, ניסתי
להתאפק כמה דקות אבל כבר ידעתי מה היא הסיבה. אמא שלי נכנסה
לחדר ואמרה שלי שאני אתעורר ויתלבש אנחנו נוסעים לבית חולים כי
לסבא נשארו שעות ספורות לחיות. חשבתי שאני ישנה,יותר נכון
קיוויתי שזה רק חלום רע. תמיד ידעתי שסבא שלי חולה ומצבו הולך
ומתדרדר אבל הדחקתי את זה כל הזמן. אבל עכשיו זה  הרגע האמיתי
ואין לי יותר לאן להדחיק את זה. קמתי התלבשתי ויצאנו לדרך אני
אמא ואבא שלי ואחי הגדול, אחי הקטן נשאר בבית אמא שלי לא רצתה
שהוא יבוא בגלל שהוא קטן והוא לא יבין את זה. אבל מה איתי אני
הייתי סך הכול בת 14 מה אני יכולה להבין את זה, אף פעם לא
חוויתי מוות של מישהו שנורא היה קרוב אליי שבאמת אהבתי, תסבירו
לי איך אני אתמודד עם זה???!.
הגענו לבית חולים והדבר הראשון שראיתי זו את סבתא שלי שבכתה
ומלמלה מילים כמו :"אין סבא, אין סבא." אתם מתארים לכם איך זה
לילדה בת 14 לשמוע את זה?. ישר נכנסתי לחדר וראיתי את הסבא
שתמיד הכרתי בתור בן אדם בריא וחזק שוכב לו על המיטה נפוח
וחיוור, העיניים שלו היו פתוחות אבל הוא לא יכל לראות או
לשמוע, לא האמנתי למראה עיניי, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי,
מה אני יעשה עכשיו. הרופא נכנס לחדר ואמר לאמא שלי שתכנס את כל
המשפחה כי אלו הרגעים האחרונים של סבא שלי. אמא שלי אמרה לי
ולאחי הגדול שנלך משם כי אנחנו לא צריכים לראות את זה. דווקא
ברגעים האלה אני כן צריכה ליהיות אבל מה לעשות הייתי צריכה
ללכת. בעודי עוברת במסדרון הרגשתי צורך עז לרוץ בחזרה לחדר
הזה, החדר המסויים הזה שסבא שלי מבלה בו את הרגעים האחרונים של
חייו. אבל לא עשיתי זאת אולי מהפחד של מה שאני יראה שם ומהפחד
שאני ישלים עם העובדה שסבא שלי כבר לא חי.
והנה עברו להם 4 שנים ואני עדיין לא משלימה עם זה ואני חושבת
שאני גם אף פעם לא יוכל להשלים עם זה. ככל שהזמן עובר זה ניהיה
יותר ויותר קשה. אלו החיים וצריך להתמודד איתם איך שהם גם עם
העליות וגם עם הירידות
אבל אלו בשבילי עדיין חיים בלי סבא...
מוקדש לסבא שלי בוריס ז"ל
שתנוח על משכבך בשלום אוהבת תמיד ואזכור לנצח נכדתך אירית.