כמה אנשים עוברים דרכי עכשיו, אחד מהם מביט לאחור מחייך, הוא
עוד יתנקם בי על מה שאמרתי לו, איש אחר עובר לאט, בראש כפוף כל
כך שכמעט הוא נופל קדימה, הוא מפחד שמישהו ישים לב אליו, יש
עוד אחד שם, מסתובב וצועק ממעמקי גרונו "ישתבח שמו" מנופף
לרקיע ונושק להם כל כמה דקות, ויש עוד אחד שעומד באמצע ומסתכל
מסביבו, לא מבין מאיפה הוא אמור לשאוב כוח להמשיך הלאה.
כל אחד מהם ממשיך לדרכו, לביתם, לבית הכנסת, אל החברה, לכל אחד
חיים נפרדים ובכל זאת כולם אחד, ההוא הכפוף ברח לו לימיני, לא
שמתי לב אם אמר משהו, הוא נראה מפוחד ורצוץ, האדון המחייך הולך
באדישות, החזה מונף קדימה, שורק לו שיר ששמע ברדיו בבוקר,
ומחייך לעוברים ושבים, האדוק לופת זרועו של הרבי מחוץ לבית
הכנסת ודן איתו בנושאי גמרא, ורק ההוא נשאר עומד, מרגיש בחלל.
מדי פעם הם מתאספים בתוכי, אוספים את מוזרותיהם לתוך אדם אחד
שנקרא אני, ואז אני קצת מכל אחד, וכלום מכולם, מנסה לשאוב אומץ
להתמודד איתם פעם נוספת, להבריח אותם אחת ולתמיד מחוץ לגופי,
מקווה שמישהו ישים לב, אולי הכלב, החתול, החברה, אמא.
לפעמים אני הולך לזה השתקן, שיושב על כורסאת עור שחורה, הוא
לוקח עוד לגימה מהקפה שלו, כנראה עבר עליו יום ארוך ושואל אותי
מה חדש ואיך אני מרגיש, "בסופו של דבר" אני אומר לו "אני עצמי
בסדר" ומקווה שיום אחד אני לא אצטרך ללכת, קשה לי לענות על
הרבה שאלות, אני מרגיש שבוחנים אותי ומבין מדוע המוזר שלי בורח
תמיד, במיוחד כשהמוחצן שלי עושה שטויות ואז אני ברוחי רואה את
ההוא בפינה מתפלל, מקווה שיפסיק כבר.
היום אני אף אחד מהם ובעצם כולם, שוב אני הולך לבלאגן של החיים
שלי, לוקח איתי קצת לדרך, אומץ, גאווה וענווה ומשתיק שוב את
המתפלל, אותו אני לא מבין... אני יורד שוב במעלית לקומת הקרקע
ומצית סיגריה, חושב כמה פשוט זה לסיים את הסיפור איתם, ושוב
פעם אני מוצא את עצמי בבית חולים.
בסופו של עיניין החלטתי שמוצא מבעיה הוא עיניין שכדאי להשאיר
לזה שיושב על הספה ובלעתי עוד משכך כאבים, ככה זה בחיים.
משוגע.