ככה הוא קרא לזה "תחנת רכבת"
גופה מגיעה גופה הולכת.
זורקים לאדמה ונגמר,
ועוד גופה ועוד גופה והברכות מפי הרב נשמעות כמו נמאס.
"ראי אדמה", "צידוק הדין", "סליחה" ואתה כבר בבור מכוסה באדמה
ואנו למעלה בעזרת חברת קדישא מבקשים סליחה.
תראה השמיים עשו רק בשבילך היום יום יפה.
יש להם שם נרות שלא ניכבים, קשה להדליק כל פעם מחדש, נרות חשמל
יותר קל,
אפילו עשו קברים כפולים שיהיה מקום אז סבתא תיקבר עליך ולא
לידך.
אז אחרי ששמו על האדמה מעליך בלוקים של בטון בשביל הקבר הכפול,
אני בטוחה שקדושת המת כבר לא שם, אולי רק אנו עדיין שומרים
אותה בלב ומתפללים בשבילך לעילוי נשמה, כי את זה הבטון לא
עשה.
רק השמיים יודעים מה אתה חושב עכשיו,
חוטי זהב זוהרים שזרחו לכל אורך השמיים.
סבתא בכתה ואהבה ועשתה הכל שיהיה פשוט בלי פרחים, בלי אורחים,
רק אולי בשקט
מותר להיות עצובים.
זה כמו בתחנת רכבת
שנפרדים מאנשים
רק שפה הם
אף פעם לא יחזרו
אתה רק תפגוש אותם
בתחנה הבאה.