איך שזה תמידית מגיח לה, בראש נוגח כמו שור נגוע, אני מרגיש
שהמעי הגס צובט את הדק, מבין שנגמר לי, אם בכלל התחיל אי פעם,
להיות שאנטי שאנטי רגוע.
הגוזמה - היא חברתה לפטפוטי הסרק וכל ניד הופך לקרנבל פתוח
לקהל רחב שקיומו שכוח. אין כל טעם לגשר בין חזון פנימי להגיון
חיצוני, כי מה שהיא עושה, זאת המשתלחת מתוך חשיבות עצמית
מופרזת על כל מה שסביבה, הוא בחזקת דמוי יציב, תלוי דעה, אוסף
כבד של אבני חן מלאכותיות (שאין לאיש זעיר אנפין של סיבה באף
שלב לסחוב על גב).

כששרונה נכנסת למכונית סלאש טרנטה, חלל הגרוטאה אף הוא מתכווץ
מחשש להכחדה טוטאלית לכל מה ששמו אינו שרונה ומבכה את נזילות
העתים שלא נוצלו עד תומם ברגעים הקודמים לכניסתה של האנרגיה
המקוללת הזו.
במקום לבזבז לריק חמודי לבבה, שאינם בנמצא בלאו הכי, שולחת היא
מתוך הרגל של עשן אפוף לעברי השפוף מתוך דיבור חתוך חטוף :
- אתה נראה לי דמוי אדם אתה...
אני הופך לפס ייצור דומם מדמם ונס אל תוככי כיסי מכנס.
המנוע לא יידום, גם לא תוצע פשרה טריטוריאלית -  אני פה ! את
שם ! למען השם של כל התקינות האוניברסאלית. עולם כמנהגו ינהג
ובחלש לא יתחשב (הלוואי והייתי קצת שר עכשיו...) .
אם כך המצב עומד בעינו, היא לבטח מגלגלת במוחה, יהיה זה כה
נכון להציב דרישה לקידום מזורז בהליכי הזוגיות ליצירת שקט
פיקטיבי בעיניים בורקות. הא?!. עיניים בורקות. עיניים בורקות
הן לא מצרך של מה בכך ! שכן, בשל עפעפי הגבירה  השחר הקדים
בואו  שתוכל הכעורה להתקין צללית בוהקת. רק בשל כך ובשביל הנהג
המוביל הנאמן של חברת תנובה כמובן גם ואולי בשביל אותה פעוטה
המתגוררת בירקונה שטעמה בוחל בלילות מרים.
אז ראשה האצילי סלאש כה משתדל, משתתף בטקס ומביע פנים משונות,
מגלגל בפניי את המצאת ההמצאות, זו שכבר נוסחה 2000 פעם בקפידה
:
- היה לי לאיש ! רעיון שלי ! אני לבד אותו הגיתי !
- אני חושש שזה ישאיר אותך לבד - ממש חושש שרונה, כל הגאונות
בה ניחנת ואליה אולי רק אתחתן.
- מה זה האולי הארור הזה ? ואיך הוא משתחל לדבריך ?
פיה הקפוץ החל מנחש לי את כל האירוע -  עוד אבטיפוס בדרך -
גיליוטינה ידנית, בארבי עוקרת עיניים זדונית או אולי שום רעיל
דמוי קליע.
אז הנה אני מפליא מילותיי ואיך שטובתי יוצאת רעה, כל משפט
מכוון קנה נוסף אל עבר מוצא פיו, כל מילה מקצרת את דקותיו :
- שררררונה, אנא חדלי עם זה החנק! קיצה של דמותי הרעועה קרב!
יש גמגום שמרהט את תוכנו רק כדי להסביר כי הנה תיכף לא אוכל
לבוא בברית הנישואין מטעם של נשמה חסרה !  ואני רק בלשוני
כשלתי, אני רק עד הלום קיים אתך ועם שערותיי הסומרות.
מילותיה הוחלפו בדמעות תנין אותן עם ממחטה בתנועת יד כלל לא
חיננית מחתה בריש גלי :
- אתה לי גחלים רושפות ! רק אחד עכסה המשהק היה לי אלו-ורה .
אהה ! אתה ! קנוניה ! רשת תת קרקעית מכחידה ! רומסת את
חלומותיי במזיד מרושע ...
קולה מצפצף במלוא עוצמתו המשתלחת, גם כשראשי על הצופר מזה
שניות ארוכות משחרר תרועות, כי רק בתאונה קטלנית חד משמעית
יכול אני, כך נראה, להניס זאת השרונה מלהכותני בעשרת אלפי
המכות .