יום ד'. נובמבר 1998
זה שוב אני. עכשיו ערב, מאוחר, ובחוץ יורד גשם. אני מאוד אוהב
את החורף. את הגשם במיוחד. אני מקשיב לטיפות שמקישות על החלון
שלי בחדר, וזה מאוד מרגיע. אמא נמצאת בסלון וצופה בטלוויזיה.
אני אומר "צופה" אבל זה יותר כמו "בוהה" בטלוויזיה. שקועה
בעולמות אחרים. איתי היא בכלל לא מדברת על מה שמציק לה, רק עם
שירלי. לפחות היא לא מנסה להתמודד עם זה לבד.
חזרתי מהעבודה לא מזמן, מבית הקפה הכוונה, אני סחוט מעייפות,
אבל אני מרגיש צורך לכתוב את מה שקרה שם היום. הגעתי למשמרת
הערב שלי כרגיל, בשעה 17:00, אמרתי שלום לכולם (ובמיוחד
לאורית. מתי היא כבר תשים לב שאני דלוק עליה?!), הנחתי את
החפצים שלי, ופניתי להחליף בגדים. בית הקפה היה כמעט ריק, כמו
בכל ערב סגריר באמצע נובמבר.בפינה אחת ישבה בחורה, נראתה מאוד
חמודה, אבל קצת עצבנית, כנראה שהבריזו לה. היא הזמינה רק כוס
קפה, אבל אני ידעתי שבעוד כמה דקות היא תסמן לאורית, שממלצרת
בשולחן שלה, להתקרב, ותזמין פרוסה עבה של עוגת שוקולד עם הרבה
קצפת מלמעלה, כדי להטביע בה את כל הכעס והמרירות. והיא באמת
סימנה לה...אני מכיר את הסוג הזה טוב מאוד, תאמינו לי...
מן העבר השני ישב זוג אוהבים. פשוט ישבו והביטו זה לזו בעיניים
וכמעט לא דיברו. הסתכלתי עליהם בקנאה, ודמיינתי אותי ואת אורית
יושבים ומביטים זה בזו כך בערגה...עד שבא יוני ונתן לי דחיפה
קלה, להעיר אותי מהפנטזיה. "שולחן 7" הוא אמר, תתעורר, הבוס
עצבני גם ככה שהעסק צולע, אל תיתן לו סיבה לפטר אותך. ניגשתי
לשולחן 7. ישב שם אדם, נראה כבן 50, והזמין קפוצ'ינו. הבאתי לו
את מה שביקש והמשכתי לעקוב אחריו ואחרי הזוג משולחן 4
לסירוגין. הייתי בטוח שהוא כבר ילך, כי השעה הייתה כבר 20:00,
ואת הקפוצ'ינו הבאתי לו שעה קודם לכן. הוא סימן לי להתקרב,
וחשבתי שהוא רוצה חשבון. ניגשתי. "תגיד מה השעה?" הוא שאל,
"השעה שמונה ורבע" עניתי, לאחר מבט חטוף בשעון. "השעון שלך
מכוון?" הוא נראה מודאג, "כן", עניתי בקול מהסס. אולי זה מקרה
רציני. "טוב" הוא אמר "תודה בכל אופן". אתה רוצה חשבון אדוני?"
שאלתי, כי הקפוצ'ינו כבר נגמר מזמן. "אוי, אני מצטער" הוא השיב
"אני לא רוצה חשבון. אני מחכה כאן למישהי. תביא לי בבקשה פרוסת
עוגה, אני סומך עליך שתהיה העוגה הכי טעימה שלכם, וכוס קפה".
"מיד יגיע". הבנתי שהוא בכלל לא רעב, וגם הקפה לא ממש מתאים
לו. כנראה שהאישה הזו שהוא מחכה לה חשובה לו מאוד, אם הוא יושב
כאן כבר שעה וחצי ואפילו מזמין כדי לא ללכת. חשבתי שזו אהבה.
בשעה 21:00 חיים, מנהל המקום, עזב את בית הקפה והפקיד בידי
יוני את המפתחות. יוני הוא המלצר הוותיק והמבוגר מביננו,
וכשחיים עוזב מוקדם, יוני סוגר את המקום. אורית ניצלה מייד את
ההזדמנות והחליטה לסגור את היום מוקדם יותר, יוני הסכים לחפות
עליה. וכל נשארנו יוני ואני, המלצרים היחידים בבית קפה ריק
כמעט.
האדון עם "פרוסת העוגה שלא נגמרת" קרא לי שוב. "תגיד" הוא שאל,
נראה מהסס, "יש לכם באזור עוד בית קפה בשם 'קפה הפוך'?", "לא"
אמרתי לו בבטחה, "אנחנו בית הקפה היחיד בחיפה בשם הזה". "אני
מבין" הוא נראה מאוכזב. "משהו לא בסדר אדוני?", המון דברים.
אבל אתה עסוק עכשיו. יש לך זמן לשמוע סיפור עצוב מאדם טיפש,
שעשה שטות, כדי שלא תעשה אותה אף פעם?" הוא הביט בי במבט כואב.
הסתכלתי מסביב, "אתה רואה פה עוד אנשים מלבדך?" שאלתי, הבטתי
ביוני, והוא סימן לי בראש שזה בסדר אם אני אנוח לזמן מה, כנראה
חשב שאני מכיר את האדון. התיישבתי מולו, והנחתי את מרפקי על
השולחן. "אתה יכול להתחיל" אמרתי לו, "אני מקשיב".
והוא התחיל לספר:
"אתה עוד צעיר, עדיין לא התנסית באהבה אמיתית, באהבה של החיים.
אהבה כזו שתגרום לך לעזוב את הכל, את כל מה שתכננת ובנית,
ופשוט לברוח. אני מקווה שכשתגיע אליך האהבה הזו, תדע
להחזיק בה, ולא תעשה שטויות וטעויות כמו שאני עשיתי.
את האהבה שלי, את אשתי, פגשתי לראשונה כשהייתי בן 26, היא עוד
לא הייתה בת 17. כמעט 10 שנים הפרש ביני לבין האהבה של חיי.
אני אספר לך הכל מההתחלה בצורה מסודרת, כדי שתבין.
אני יליד באר-שבע. עיר לא מפותחת במיוחד, היום זה עוד גן עדן
לעומת מה שהיה שם כשאני הייתי ילד. בעצם, כל המדינה הייתה אז
בחיתוליה, אבל באר-שבע הייתה לא רק נחשלת, אלא גם רחוקה ממרכז
הארץ. בכל צעד שרצית לעשות נתקלת בקשיים ומכשולים, ולהתגבר
עליהם, היה קשה מאוד. הייתה לי ילדות מוזרה כזו, הייתי ילד
פרא. לא אהבתי ללכת לבית-הספר, למרות שהייתי נבון ומוכשר מאוד,
פשוט לא הייתה לי הסבלנות הזו לשבת חמש או שש שעות בכיתה,
ופשוט ללמוד. ילד טבע כזה, שאוהב לרוץ ולהשתולל. לא פחדתי משום
דבר, והייתי בטוח ששום דבר לא יכול לפגוע בי. כשהתבגרתי, ידעתי
שאני לא רוצה לגור עוד בבאר-שבע. העיר הזו הפכה להיות "קטנה
עליי", אם אתה מבין למה אני מתכוון. כשהתגייסתי, ביקשתי לשרת
כמה שיותר רחוק מהבית. הציבו אותי בירושלים. באותה תקופה, חלקה
המזרחי עדיין לא היה בידינו, זה היה לפני מלחמת ששת הימים.
הוצבתי בשכונה יהודית באזור ערבי לחלוטין. זה היה די מפחיד,
האמת. אז, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי וקלטתי שאני לא סופרמן
וזה לא משחק, שכל אבן או בקבוק תבערה יכול לפגוע בי ולהרוג
אותי. אז, התחלתי לקחת את החיים יותר ברצינות, ובכל יום שעבר
שנאתי את הצבא יותר ויותר ויותר. וזאת הייתה רק ההתחלה- תקופת
הסדיר שלי. כשסיימתי את הסדיר שכרתי דירה בתל-אביב- הרחק
מההורים שלי ומכל העבר שהשארתי בבאר-שבע, והתחלתי לעבוד. לא
ידעתי בדיוק מה אני רוצה מעצמי ומהחיים, אבל הייתי בטוח שלבלגן
הזה, ולסכסוך שלא נגמר בין היהודים לערבים, אני לא רוצה
להיכנס. ומייד אחר כך באו המלחמות. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום
הכיפורים. במלחמת ששת הימים הייתי ילד, חודשים ספורים בלבד
לאחר שסיימתי את שירות הסדיר. ילד בן 21, וכבר חווה את המלחמה
הראשונה. זו הייתה מלחמה קשה. איבדתי בה שלושה מחבריי הטובים
ביותר, וידעתי שלסבול יותר אני לא יכול. הייתי חייב לברוח.
לעזוב את הכל ולברוח. לא משנה לאן, העיקר שלא להיות בתוך
המהומה הזו של "ארץ ישראל". שנאתי את הארץ באותו הזמן, שנאתי
את הצבא, את המלחמה, שנאתי הכל. לא יכולתי להירדם בלילה מרוב
פחד ומרוב רצון לברוח. אפילו לא ידעתי ממה בדיוק אני מפחד. לא
פחדתי מהמלחמה, לא פחדתי מהערבים, אבל פחדתי ממשהו. משהו שלא
ידעתי להגדיר אותו. הדבר היחיד שהרגשתי הוא שאם אני אעזוב, אם
אני אברח, אז הכל יסתדר. במלחמה ההיא נחלנו ניצחון אדיר: לכבוש
שטחים נרחבים, ובמיוחד את האזור המזרחי של ירושלים ובתוכו כל
המקומות הקדושים, בשישה ימים בלבד זהו הישג יוצא מן הכלל. הארץ
כולה שרתה באופוריה וכולם הרגישו חזקים וכל יכולים. אבל אני
לא.
המלחמה הזו הייתה נקודת השבירה שלי. הייתי צעיר, כל החיים היו
עוד לפני, אך הרגשתי כמו אדם זקן, עייף וכואב. כאבתי את מותם
של חבריי ואת העובדה שלא יכולתי להמשיך לחיות בארץ, שהורי כל
כך התאמצו להגיע אליה. לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.
במלחמה ההיא הייתי חייל במילואים, כל הפחדים והזוועות ש המלחמה
הראשונה חזרו אליי. לא רציתי להתגייס, אבל הייתי חייב, לא
רציתי להישאר, אבל הייתי מוכרח. הציבו אותי בירושלים, כדי
לשמור על אותם המקומות שכבשנו. הם ידעו שלהילחם בחזית אני כבר
לא ממש מסוגל.
באותה שנה פגשתי את אשתי. לשם הסיפור אני אקרא לה "נעמי".
הייתי אני בן 26 בערך ונעמי עוד לא הייתה בת 17. היא הייתה גרה
בירושלים, בת למשפחה דתית וחרדית מאוד, ואני התאהבתי בה.
בדיעבד אני חושב שזו הייתה בעצם הבריחה האמיתית שלי. הבריחה
שכל כך רציתי בה. רק שלא הייתה זו בריחה מן העבר, אלא בריחה אל
האהבה. נעמי הייתה ילדה סקרנית, מייד ראו עליה שהחינוך הדתי
הזה, הסגור והשמרני, לא מתאים לה במיוחד. היה לה שיער ערמוני,
ארוך ארוך, עד המותניים, שהיה קלוע תמיד לצמה ארוכה ועבותה.
היו לה עיניים ירוקות, חתוליות כאלה, ועור לבן ובוהק. התאהבתי
בה. זו הייתה בהחלט אהבה ממבט ראשון. עורה החלק, העיניים שלה
והמבט התמים שהיה בהן, כל כך הפנט אותי. הייתי מוקסם ממנה. כל
כך רציתי אותה וכל כך פחדתי. כן, גם אז פחדתי. פחדתי שלא תרצה
אותי. ילדה חסודה כזו, מה לה ולחייל מילואים שכל כך רוצה לברוח
מן הארץ?
יום אחד, הצלחתי לתפוס את מבטה כשהלכה ברובע היהודי לבדה,
וסימנתי לה להתקרב אליי. היא ניגשה ללא היסוס, עיניה בורקות
מסקרנות. כל הסיטואציה הזו של חייל- מדים- צבא הייתה לה זרה,
וכנראה שרצתה לעמוד על קנקני. 'את לא חושבת שזה מסוכן להלך כך
ברחוב שבשעת ערב כזו?' שאלתי אותה, 'אם זה כך' היא ענתה בחיוך
ממזרי, 'מהו בעצם תפקידכם פה בעיר, אם לא להגן על כבודן של
נערות כמוני, ולאפשר להן להלך בבטחה, בכל שעה שהיא, בעיר שהיא
לא רק עיר הולדתן, אלא גם בירתה של מדינת ישראל?' לרגע קפאתי,
לא תיארתי לעצמי שנערה הנראית כה תמימה כמוה תענה לי תשובה
מחוצפת שכזו, 'האמת היא שאת צודקת', גמגמתי בקושי, 'ואם את לא
ממהרת מאוד אולי תישארי איתי עוד קצת, עד שיבואו להחליף אותי
ואז אוכל ללוות אותך הביתה, ולא תצטרכי ללכת בחושך לבדך'. היא
היססה לרגע, אך מייד הצטרפה אליי. ישבנו שם, עד שהחשיך שם
לגמרי, ודיברנו. דיברנו על הכל: על המלחמה, על ירושלים, על
תל-אביב, על הערבים, הרגשתי כאילו אני מכיר אותה שנים. היא
הייתה מאוד חכמה, בוגרת כזו. בכלל לא ידעתי בת כמה היא באותו
הזמן.
ביקשתי לראות אותה שוב והיא היססה, אמרה שזה לא בסדר, והיא לא
יכולה, ואם ההורים שלה היו יודעים שהיא בילתה כל כך הרבה זמן
במחיצתו של חייל... אבל אני לא ויתרתי. הפצרתי בה, וממש
התחננתי שתבוא לארח לי חברה בשמירות הארוכות הללו. בסוף היא
נענתה. לאחר כמה ימים נפגשנו שוב. בכל אותו הזמן שלא התראינו
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, דמותה נחרטה בזיכרוני והמחשבות
עליה לא נתנו לי מנוח, את שיחתנו שחזרתי במוחי שוב ושוב ושוב,
לפרטי פרטים ממש. בכל פעם מנסה למצוא רמז, ניע ראש, מבט, חיוך,
משהו ואפילו הקטן ביותר, שירמוז שגם היא מרגישה כלפי משהו.
ליותר מזה, לא הייתי זקוק. בפגישתנו השנייה לא יכולתי להסתיר
את התלהבותי. נעמי התיישבה לידי, הביטה בעיני ואמרה: 'אני לא
יכולה להיפגש איתך יותר. אני דתית מאוד ואין סיכוי שמשהו יתרחש
בינינו'. בדיוק במילים הללו. עבור כמעט 25 שנים מאז, ואני זוכר
את המשפט הזה כאילו היא אומרת לי אותו עכשיו. הבנתי שגם היא
מרגישה כלפי משהו. התרגשתי. אמרתי לה שאני אוהב אותה, שהתאהבתי
בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. היא אמרה שהיא צעירה, שהיא רק בת
17 ואני הרבה יותר גדול. הבהרתי לה שאני אוהב אותה, ושאני לא
מתכוון לוותר עליה. רציתי ללכת אל אבא שלה, לבקש אותה ממנו,
אבל היא נבהלה. אמרה שאם אבא שלה יראה אותי, אין סיכוי בכלל
שנהייה ביחד. היא ביקשה קצת זמן להתרגל לרעיון, לבדוק שוב מה
באמת היא מרגישה ואם זה לא סתם מרד כזה בעולם השמרני שלה.
ביקשה שלא אלחץ עליה, שאבין שיכול להיות שזו הטעות הגדולה
שעשתה מימיה, ויכול להיות שאני גלגל ההצלה שלה. דיברנו עד שעה
מאוחרת באותו הלילה. ליוויתי אותה הביתה, ואני יודע שהיא חטפה
מאבא שלה. שמעתי. באותו הלילה החלטתי- היא תהיה שלי, ולא משנה
מתי, וכמה אני אצטרך לחכות לה. היא תהיה שלי, קשה ככל שזה
יהיה. המלחמה נגמרה, ואני חזרתי לחיים האזרחיים. באותה תקופה
חייתי על ציר תל-אביב - ירושלים, יום יום כמעט נסעתי לירושלים
וחיכיתי ליד ביתה. ברוב הימים כלל לא נפגשנו, אבל כשראינו אחד
את השנייה זה היה פשוט גן עדן. כך המשכנו ונפגשנו בסתר.
בהתחלה, בפגישותינו הראשונות, הייתה מפוחדת. שאף אחד לא יראה,
שחלילה לא אפגע בכבודה. בהתחלה רק דיברנו. פשוט כך. היום זה
אולי נראה לך מוזר, אבל שבועות רבים עברו, עד שהסכימה שנחזיק
ידיים, שלא לדבר על חיבוק. כזו היא נעמי שלי. בכל פגישה שלנו
היא נראתה לי נחושה יותר ויותר לעזוב את עולמה החרדי. הייתה
באה עם חצאית קצרה יותר, עם חולצה קצרה יותר, מפזרת מדי פעם את
שערה, מנסה לדבר קצת אחרת, רוצה להיות נעמי אחרת, לנסות משהו
חדש. כשהייתה בת 18 החליטה, 'אני עוזבת את הבית' כך אמרה.
ידעתי, שלמרות רצונה העז, יעבור זמן רב עד שתתממש החלטה זו.
וצדקתי.
היחידה שידעה על הקשר בינינו הייתה אחותה. לשם הסיפור אקרא לה
"רונית". רונית ונעמי תמיד היו מאוד קרובות, רונית עזרה לה
וחיפתה עליה בבית. גם היא עזבה את ירושלים ואת העולם החרדי
בסופו של דבר.
כשהייתה בת 19 הצעתי לה להינשא לי. זה היה בדיוק שנתיים לאחר
הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה. היא הסכימה מייד, וזה היה היום
המאושר ביותר בחיי. הסכמנו לשמור את העניין בסוד לעת עתה, כדי
שתוכל לבשר על כך בעדינות להוריה.
באחת מפגישותינו, לאחר שכבר הייתה ארוסתי, היא נשברה. התחילה
לבכות. אמרה שקשה לה, שהיא לא יכולה עם זה יותר. היא סיפרה
להוריה על הקשר בינינו והם ממש השתגעו, אמרו שאם היא תתחתן
איתי היא כבר לא תהיה הבת שלהם. החלטתי להיפגש עם אביה. הגעתי
אליהם הביתה, באחד מימי השבוע, מצוחצח ומגולח למשעי. אני לא
אשקר לך ואומר, שזו הייתה פגישה מוצלחת. המון צעקות ובכי.
בסופו של דבר גורשתי משם, כמעט בבעיטה. אבל לא ויתרתי. המשכתי
לדבר עם הוריה, הבטחתי להם שאני אוהב אותה, שאני לא אעזוב אותה
לעולם, שבבית שלנו ישמרו כשרות ושבת וכל השאר. הם לא התרככו.
עקשנים כמו פרד. והמסכנה הקטנה נקרעה בינינו. היא הייתה די
גדולה אז, כמעט בת 20, ועדיין תלויה כל כך בהוריה. עד כדי כך
אהבה אותם. לא רצתה לעשות משהו בניגוד לרצונם, פחדתי שזה הסוף
בשבילנו.
יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה, ומצאתי אותה יושבת על מדרגות
הדירה שלי, בוכה. היא עזבה את הבית. החליטה שנשבר לה והיא לא
יכולה יותר, השביעה אותי לא לספר להורים שלה איפה היא נמצאת,
למרות שהם בטח ידעו, ורצתה לגור איתי. חודשיים לאחר מכן
התחתנו. חתונה קטנה וצנועה. חלק קטן מהמשפחה שלי הגיע ומהצד
שלה- רק אחותה רונית. אבל לנו זה לא היה אכפת. אהבנו, כמו שרק
זוג טרי יכול לאהוב. אחרי החתונה עברנו לחיפה. נעמי לא הרגישה
נוח בתל-אביב, יותר מדיי אקשן, יותר מדיי בלגן, אז עברנו לעיר
גדולה, אבל פחות. היו לנו חיים מושלמים, קנינו דירה קטנה ויפה
המשקיפה אל הים התיכון. נעמי מאוד אהבה את הים. כל ערב היינו
יורדים יחד אל הים כדי לצפות בשקיעה. זה כל כך חסר לי עכשיו...
אחרי שנתיים התחתנה גם אחותה רונית. מכל המשפחה, הן היחידות
שנותרו לעמוד זו לצידה של זו.
הכל היה ממש כמו חלום, ויכול היה להימשך כך עוד המון שנים, אבל
המלחמה חזרה לרדוף אותי. כל מיני מחשבות וסיוטים בלילות, אפילו
נעמי לא יכולה להוציא אותי מזה. כנראה שהזיכרונות חזקים
מהאהבה.
הרגשתי חנוק, הייתי חייב לברוח. ואז, החלו ההתרעות למלחמה
נוספת. המצב הביטחוני אף פעם לא היה טוב מאז מלחמת יום
הכיפורים, וכולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שתהיה התפרצות
נוספת. המצב בלבנון היה גרוע. חיילים נהרגו מדי יום ובמדינה
כולה המצב היה קשה. ייאוש וחוסר אונים. כך אני הרגשתי, בדיוק
כמו מלחמת ששת הימים, רק שעכשיו הייתי מבוגר יותר.
רציתי לברוח. הפצרתי בנעמי שנעזוב את הארץ, רק לשנה, מקסימום
שנתיים, עד שהמצב יירגע ואז נחזור. היא לא הייתה מוכנה לשמוע
אף מילה על זה. אמרה שמספיק שעזבה את ירושלים עיר הקודש, ואין
סיכוי שתעזוב גם את אדמת ארץ ישראל כדי לשבת באדמת נכר. זו
הייתה תקופה קשה בשבילנו, רבנו הרבה, והיו בינינו המון שתיקות
רועמות כאלה, מעיקות. חשבתי שנעמי השתנתה, שזו לא אותה נעמי בת
ה-17, ההרפתקנית והסקרנית שהכרתי, היום אני מבין שאני הוא זה
שהשתניתי. כל השכנועים וכל הנימוקים שבעולם לא שכנעו אותה. 'זו
הארץ שלי' היא אמרה. 'לטוב ולרע אני נשארת פה. אתה יכול ללכת
אם אתה רוצה. אני לא מחזיקה אותך בשלשלאות'.
ואני הלכתי. כמו שפן לקחתי את הרגליים וברחתי משם. הטעות
הגדולה ביותר שעשיתי בחיי. שבע שנים הייתי עם נעמי. מאז שהיא
הייתה בת 17 היינו יחד. שבע השנים הטובות ביותר בחיי. הייתי
טיפש. טיפש גדול.
רק לאחותה רונית השארתי כתובת. אמרתי שזו כתובת זמנית, ושלא
תכתוב אלא במקרה חירום, וזה כבר יגיע אליי.
נסעתי לארה"ב, יש לי שם דוד רחוק, והוא הסכים להכניס אותי לעסק
שלו. עבדתי איתו, אבל ארבעה חודשים לאחר מכן הוא פשט את הרגל.
נשאר ללא סנט אחד. נאלץ למכור את העסק, ואני נאלצתי לעבוד
בעבודות מזדמנות עבור פרוטות בלבד. חייתי מהיד לפה, והייתי
צריך לדאוג לדוד, שחלה באותה תקופה.
חודשיים אחר כך קיבלתי מכתב מרונית ובו נאמר כי נעמי בהיריון
מתקדם ואני עומד להיות אבא. כל כך שמחתי, אבל לא יכולתי לחזור.
לא היה לי מספיק כסף כדי לחזור. אף פעם לא כתבתי לנעמי. רציתי
שתשכח ממני, שתמשיך בחייה. גם רונית לא כתבה יותר, כנראה חשבה
שעברתי למקום אחר.
אז זהו. 17 שנים חייתי בארה"ב ויש לי בן בארץ. אני אפילו לא
יודע איך הוא נראה. עכשיו אני פה. הדוד שהתגוררתי אצלו נפטר
לפני שנה והוריש לי את כל רכושו. החלטתי לחזור ארצה, והפעם
לתמיד. מכרתי את הכל: את הבית, את הרכב, ואת כל הרכוש שאי פעם
היה לו. קניתי כרטיס ובאתי. הגעתי לפני שבועיים, שלחתי מכתב
לרונית. כתבתי לה שאני בארץ ושאני נמצא בבית מלון בחיפה.
נפגשנו. היא סיפרה לי על נעמי ועל הבן שלי, לשם הסיפור אני
אקרא לו "תום", היא סיפרה לי על תום, ואמרה שהוא ילד נבון
ומוכשר, וגם עוזר הרבה לאמא שלו. ביקשתי ממנה שתדבר עם נעמי,
שתספר לה שאני כאן ושתמסור לה שאני מצטער על כל מה שעשיתי לה
ושאני רוצה לכפר על הכל. שתספר לה שזו לא אשמתי, שרציתי לחזור
מייד כשנודע לי שהיא עומדת ללדת, אך לא יכולתי. שתיתן לי עוד
הזדמנות, היה בינינו משהו מיוחד, ואני עדיין מאוהב בה. לא
הפסקתי לאהוב אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה, ומאז עבר המון
זמן. סיפרתי לרונית את הסיפור כולו לפרטי פרטיו, למה לא כתבתי
חזרה, למה לא יכולתי לחזור. אני חושב שהיא הבינה. אני מקווה
שהיא סלחה לי. בכל מקרה, היא הבטיחה לעזור לי. אמרה שאהיה
ב"קפה הפוך" היום, והיא כבר תדאג שנעמי תבוא. תראה, אני מחכה
לה כבר משעה 18:30, עוד מעט כבר 23:00 בלילה, ואהבת חיי עדיין
לא הגיעה. מי יודע אם היא תבוא.
"בכל אופן", הוא אמר, "תודה רבה לך שהקשבת לי ולסיפור העצוב
שלי במשך כל כך הרבה זמן. אני מקווה שיהיו לך חיים מאושרים,
שתפגוש באהבה גדולה כמו שלי, ושלא תעשה טעויות כאלה, כי אי
אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולא תמיד אפשר לתקן". הוא קם ופנה
ללכת.
"רגע", אמרתי לו, "אוי, סליחה, אני שוב מתנצל, החשבון". "לא,
זה לא החשבון" אמרתי, לא האמנתי שאני יושב שעתיים ומקשיב לאבא
שלי מספר על חייו ועל אמא שלי, רציתי לומר לו שאני הבן שלו,
שאני הוא "תום", אבל בכלל קוראים לי "שחר", שלאמא שלי קוראים
"ברכה" ולא "נעמי" והיא האהבה של חייו, שאחותה התאומה היא
"שירלי" ולא "רונית", רציתי לצעוק "אבא" בכל הכוח שישמעו עד
הקוטב הצפוני. רציתי לומר לו שאני מבין וסולח, ושאני כל כך שמח
שהוא חזר. סוף סוף פגשתי את אבא שלי, ובדרך כל כך בלתי צפויה.
אני הוא הבן שלא ראה מעולם, אני הם כל 17 השנים שהיה בארה"ב.
הוא עדיין עמד שם והביט בי, "אתה מתכוון להביא לי חשבון?"
"בוודאי", השבתי "רק תקשיב לי רגע. אני הוא..."
ואז היא נכנסה.
אישה כבת 40, שערה קצוץ, אך ערמוני, משקפיים מעטרות את פניה,
אך אפילו הן לא יכלו להסתיר את עיניה הירוקות. והיא הביטה בו,
והוא הביט בה. "ציפי?" הוא לחש, "קובי?" היא היססה, ומייד נפלו
זה בזרועותיה של זו, ממררים בבכי.
ואני? עמדתי בצד, מביט בהם בקנאה. 'לאבא שלי' חשבתי לרגע, בכלל
קוראים שאול'...
1998