תמיד כשאני יושב ובוהה לי בגלים אני נזכר בו, אני אף פעם לא
מצליח להבין האם זה בגלל שהוא מזכיר לי את הים, או שהים מתפקד
כמעין בור של קלישאות שאמורות להזכיר ולהעלות את כל מה שכואב
ואת כל מה שעמוק לפני השטח.
כשאני רואה את הגלים עולים ויורדים ומעלים קצף שמתפורר על קו
האופק של החוף, אני נזכר בו, במי שהוא היה, ובלילות שהעברנו
במדורות על החוף ומשחקי פוטבול שבמהלכן שברתי לו פעם אחת את
היד.

אני מגיע למשרד של הקב"ן ומתיישב על הספסל, לידי יושבת בחורה
יפה אבל לא משהו זוהר אלא יופי פשוט כזה, יופי עממי.
היא חמודה וחייכנית, היא צוחקת הרבה ומדברת איתי על הכול ויש
חיבור ושנינו מרגישים את זה. תוך כמה דקות אנחנו יודעים כבר
כמה ילדים אנחנו רוצים ולמה.
אני רוצה שניים, היא רוצה שלושה.
ממש כיף לי איתה, אני מרגיש את האקסטזה מטפסת לי בגרון עולה
ועולה מנסה לקפוץ החוצה לצועק "כיף לי..."
כבר שכחתי איך זה להרגיש ככה כלפי מישהי, ובאמת להרגיש לא סתם
להצדיק את עצמי כדי שיהיה לידי גוף חם בלילה.

עברו כבר 30 דקות ואנחנו עדיין בשיא ומדברים כאילו החיים שלנו
תלויים בזה.
מגיעים להם שני מילואימניקים,מג"ב, כבר מרחוק ראיתי שהם באים
להמחיש את הסטיאורוטיפ של הערס המטומטם.
הם פותחים בשאלה מי האחראי פה ואני מנסה להחזיר בשנינות שכנראה
לא באה על מקומה ותיפול על אוזן תפלה בכל מקרה ומשיב "המב"ס?"
הם שואלים עוד כמה שאלות כדי להגיע לנקודה שבה הם ממטירים על
חברתי החדשה שאלות כגון "מאיפה את?; איך קוראים לך?; תגידי לא
חבל?; שנפלת מגן עדן זה כאב?;  וכל הרצף הנ"ל מבלי לחכות
לתשובה לשאלה הראשונה.
אני מרגיש את האי נוחות שמתפתחת אצל שנינו והם עוברים אליי
ושואלים
"תגיד לי הבחורה מילא אבל מה אתה הולך לקב"ן, אתה לא גבר?"
אני שלא רגיל להיות בצד המותקף מתפוצץ וקם אליו תופס לו את
הראש ולוחש לו שרק הוא ישמע -"החבר הכי טוב שלי נהרג בפעולה
צבאית והמ"מ שלי חשב שאולי קשה לי והקב"ן יוכל לעזור, מספיק
טוב בשבילך?"
עזבתי אותה וחזרתי לשבת לידה מנסה לעצור את הדמעות שלא יראה,
הוא מסתכל על חבר שלו במבט של מה לעשות אין לנו מה להגיד ואומר
לו "זיין אותנו".

אני בשוק, אני בשוק מעצמי ובשוק מהם ואני בשוק מהעולם המאוס
הזה.
אני בשוק שאני צריך לתרץ את מעשיי לשני ערסים ולהסביר להם
שהחבר הכי טוב שלי מת. אני בטוח שהתא מוח הבודד שלהם כבר הספיק
להדחיק את העובדה הטרייה והם הלכו להציק למישהו שהחברים שלו לא
מתו לאחרונה.

כבר שקיעה ואני רואה את השמש ואת כל הצבעים מרצדים להם על
המים,נוזלת לי דמעה ואני אפילו לא טורח לנגב אותה, אולי אפילו
מתעקש להשאירה שם כמעין אות מזכרת מרגש שיש ושעוד לא חלף.
הגלים זזים להם באיטיות והם כל הזמן בתנועה, הם סוחפים לאיטם
את הדומם ואת החי ואף את המת, הם סחפו איתם את גאיה שלי.

אני צופה בערסים מתרחקים מאיתנו וממשיך לדבר עם הבחורה הכיפית
אך הבחורה הכיפית איננה, הכול כבר לא זורם כמו מקודם יש משהו
שונה בעיניה.
אני מבקש ממנה את מס' הטלפון שלה ורואה איך עולה על פניה ארשת
של חיוך נבוך וסרבני והיא מבשרת לי ש "יש לי חבר", זה בסדר אני
אומר אל תצטערי.

אני נפרד ממנה בלחיצת יד והולך לתפוס את האוטובוס האחרון
הביתה, בדרך אני יושב וחושב לי על זה ששום דבר כבר לא זורם כמו
פעם, אפילו לא אני, אפילו לא הים.