מעולם לא הייתי זקוקה למשהו מיוחד על מנת להידלק על מישהו.
לעיתים, מספיק היה לי מבט ממושך (בערך 3 שניות...) או קריצת
עין. חיוך היה דבר נשגב, מן אישור סופי כדי להחליט ש"זהו זה,
איתו אני מתחתנת". למזלי הרב, ואני ממש לא יודעת איך הייתי חיה
אם זה לא היה כך, באותה קלות שבה אני נדלקת, כך זה גם עובר לי.
פשוט ב"בום" אחד. פתאום אני מתעוררת בוקר מסוים ושואלת את עצמי
'מה מצאת בו בכלל?' ו'איך יכולת להרשות לעצמך להידלק על מישהו
כזה?' ואז כמובן באות ההבטחות העצמיות ש'זה לא יקרה יותר אף
פעם. מילה שלי'. המילה הזו מחזיקה מעמד מקסימום חודשיים ואח"כ
הסיפור חוזר על עצמו כאילו לא קרה דבר.
הסיפור עם גדי הוא אחת הדוגמאות הטובות לכך. גדי ואני נפגשנו
בכיתה ט'. זה לא בדיוק "נפגשנו", פשוט הגענו לאותו תיכון
והוכנסנו לאותה כיתה (עם עוד 38 תלמידים כמובן...) ומתחילת
השנה "נדלקתי" עליו. ה"מצחיק" היה, שבכלל לא היה בינינו קשר,
אפילו לא "מבטים חשודים" או "חיוכים מסתוריים", בקושי דיברנו,
אבל אני החלטתי שאני אוהבת אותו. מיותר לציין שכלפי חוץ לא
הראיתי שום סימנים מיוחדים ל"התאהבות" הזו, זו אחת המיומנויות
שלי, לשמור הכל בפנים ובסביבה, אף אחד לא יודע. אז כמובן שלא
סיפרתי לאף אחד (ובמיוחד לא לו) כי הכרתי את עצמי, ידעתי
שממילא לא ייצא מזה כלום ועוד מעט זה יעבור, וחוץ מזה,
כשמספרים להמון אנשים משהו הוא מקבל מעין "תוקף חוקי" ולזה ממש
לא הייתי זקוקה. ה"התאהבות" הזו גרמה לי לעשות דברים מאוד
מוזרים: התחלתי לכתוב בכל מיני מקומות "מיקה + גדי" אבל בכתב
קצת מסובך ובקודים, כך שרק אני ידעתי מה באמת כתוב שם; המחברות
והיומן שלי היו מלאים בלבבות אדומים וורודים; פעם אפילו נשארתי
אחרי בי"ס וכתבתי על הלוח בגדול "אני אוהבת אותך גדי"(לא
בקודים...) והתכוונתי להשאיר את זה שם (באמת!) כדי שבבוקר הוא
יבוא ויראה, אבל בערב חזרתי כמו גנב, טיפסתי על הגדר, נכנסתי
לכיתה דרך החלון ומחקתי את הלוח. אז, חשבתי שזה הדבר החכם
ביותר לעשות. הסיפור עם גדי היה ארוך יחסית, אחרי כחצי שנה
החלטתי שנמאס לי ממנו - הגומות שלו כבר לא היו כל כך חמודות...
העיניים החומות הגדולות שלו כבר לא היו כאלה מקסימות, והוא
נראה לי גבוה מדיי, כהה מדיי, רועש מדיי, פשוט יותר מדיי. עם
ההחלטה שנגמר לי מגדי באה גם ההחלטה לספר לחברות (הטובות בלבד)
שהייתה פה בעצם "התאהבות" ואף אחת מהן לא שמה לב. הגילוי הזה
וה"וידוי" לכולם הוא בשבילי בעצם האישור האחרון לכך שבאמת הכל
נגמר והכל עבר. כשזה אצלי, זה אמיתי, אך כשזה אצל כולם, זה
סתם.
ובקיץ האחרון פגשתי את יגאל. נפגשנו ב"מיני גולף" וגם כאן זה
לא ממש מדויק לומר "נפגשנו". הייתי שם עם חברות, לי זכתה
בהגרלה ב3 כרטיסים למיני גולף אז הלכנו. אני, בחיים לא שיחקתי
גולף, בקושי ידעתי איך נראה המגרש או המקל, אבל היה נחמד
ללמוד. תפסנו לנו מגרש והתחלנו "לשחק". למה במרכאות? כי אף אחת
מאיתנו לא באמת עשתה את זה פעם ודי לא היינו שקועות במשחק. רצו
שם המון קטעים. בכלל, כשהחבורה שלנו יחד אנחנו קצת משתגעות.
יגאל שיחק במגרש לידנו. הוא היה לבד ונראה היה שהרעש שעשינו
משך את תשומת ליבו (איך לא?), מדי פעם הוא הרים את עיניו והביט
לעברינו, ספק במן רוגז ספק במן השתעשעות, אבל מה שבטוח הוא,
מבחינתי, הוא הסתכל רק אליי. הוא הביט בנו וכשלרגע הבטתי גם
אני לכיוונו הצטלבו מבטינו והסתכלנו זה לזו ממש בעיניים. אחד
הדברים שאני אוהבת לעשות זה להסתכל לאנשים בעיניים, יש כאלה
שזה מביך אותם, שמורידים את המבט, אבל לא אני. לפעמים אני
מרגישה שזה ממש חודר לתוכם, וגם אז זה לא מפריע לי. היו לו
עיניים מקסימות בצבע כחלחל אפור כזה, בהירות. הבטנו אחד בשני
ואז הוא חייך. חיוכים יכולים להוציא אותי מדעתי. אני לא יכולה
לראות אדם מחייך ולא להגיב, החיוך פשוט פורץ ממני בחזרה. וחוץ
מזה היה לו חיוך משגע, אז חייכתי גם אני וזהו, המשכתי לשחק.
המוזר היה שלא ממש "נדלקתי" עליו באותו הרגע, והרי הוא עשה הכל
"כמו שצריך"! מבט, תנועת גוף ואפילו החיוך הנשגב. פשוט לא היה
בי ה"קליק" הזה, ובאותו הזמן לא ממש ידעתי למה. ככה עבר לו
הזמן ובשלב מסוים שירה הלכה למזנון ונשארנו רק לי ואני. לי
ישבה בצד המגרש ואני המשכתי "לשחק" (תוך הגנבת מבטים אל המגרש
הסמוך). לשקר ולומר שהלך לי במשחק? אני לא אשקר. הלך לי גרוע.
אני ממש לא יודעת לשחק. ואז יגאל התקרב אליי, בלי ששמתי לב,
באמת שלא, ואמר "את צריכה להתרכז בכדור כשאת משחקת, ולא לפזר
מבטים לכל עבר. וחוץ מזה, העמידה שלך קצת מתוחה, תשתחררי קצת.
גולף זה משחק שאמור להרגיע לא להלחיץ". הייתה שתיקה קצרה ואז
"שלום, אני יגאל". הבלגתי על החלק הראשון של המשפט שלו, בו הוא
די ירד עליי, אני מניחה שקצת הסמקתי, אבל אני לא בטוחה, ועניתי
"שלום, אני מיקה". במן אדישות כזו כאילו לא ממש אכפת לי אם הוא
יעמוד שם או ילך, אם ידבר או ישתוק, כאילו הוא לא ממש מזיז לי.
כבר אמרתי שיש לי כישרון לעשות את זה? יגאל קלט אותי, חייך
(וכמובן שלא נשארתי אדישה לחיוך הזה), ופסע חזרה למגרש שלו.
בהמשך היום כבר לא דיברנו עוד, רק הגנבנו זה לזו מבטים הדדיים
בחשאי, ולפעמים השתרבב לו איזה "חיוך" לשיחה. אחר כך שירה חזרה
ואמרה שכבר נמאס ושמיצינו את המיני גולף הזה וממילא אין פה
חתיכים אז זה ממש בזבוז זמן, וכדאי שנכריז על היום הזה כאחד
שהגיע לסיומו. החזרנו את הציוד, ובשער פתאום אני שומעת מאחור
"להתראות מיקה", הסתובבתי, ויגאל עמד שם. נפנפתי לו לשלום
(וחייכתי בחזרה, כמובן) ויצאתי. מהרגע הזה ידעתי שקרה פה משהו
וגם ידעתי שה"להתראות מיקה" הזה לא יעבור כל כך בקלות אצל לי
ושירה. וצדקתי. אוהו כמה צדקתי. כבר בדרך חזרה באוטובוס הם
הסתכלו אחת על השנייה וגם עליי במבטים של 'ווי ווי מה שהלך שם,
את בטוחה שאת לא רוצה איזה כמה קוביות קרח להרגיע את עצמך?'
ואז לי פצתה את פיה ואמרה "מבטים, חיוכים, רמזים, ממש פיצוצים
וזיקוקים לכל עבר מה שהלך שם", ושירה מחייכת אליה במבטים
ערמומיים ומוסיפה "עוד רגע והרגשנו ממש מיותרות שם, כמו גלגל
שלישי באופניים..." הסתכלתי על שתיהן במבט של 'אולי תרדו ממני
אתן והשטויות שלכן' ואמרתי "מה?!" בקול בהבעת הפנים הכי מופתעת
שיכולתי לגייס באותו רגע, וזה רגע קשה לגיוס מבט כזה. ומייד
לאחר מכן "נראה לכן? מה זה השטויות האלה? בסה"כ קיבלתי כמה
טיפים ממישהו שמשחק הרבה יותר טוב ממני. אם אתן למשל הייתן
עוקבות אחרי הטיפים הללו, היו לנו הרבה פחות כדורים לרדוף
אחריהם..." אז לי אמרה "כן, כן, בסדר... אל תתגונני כל כך"
בחיוך ממזרי של 'שמענו עלייך...'. אני בטוחה שהסמקתי נורא.
הרגשתי את תנוחי אזני נעשים אדומים. (אישוש לכך קיבלתי שנייה
אחרי זה משירה "מתאים לך אדום..." היא אמרה וחייכה). וכך עברה
לה ה"פגישה הראשונה" עם יגאל, וכשהגעתי הביתה כבר ידעתי שהנה,
אני שוב מפרה את ההבטחה העצמית שלי. זה היה כל כך עצוב עד שבא
לי לצחוק. לא ידעתי עליו כלום, ממש כלום, חוץ מזה שקוראים לו
"יגאל" ושהוא משחק גולף ממש טוב ושיש לו עיניים כחולות מקסימות
וחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו ו... ו... ו... זהו.
שבועיים לאחר מכן נפגשנו שוב. בן, אחי הקטן, חגג יום הולדת 10
והחליט שלרגל החלפת הקידומת והגדילה בשנה הוא רוצה להרגיש גדול
מדיי, ו"זה לא פייר שרק מיקה הייתה במיני גולף", גם אני
רוצה!". לתדהמת הורי קפצתי מייד על המציאה והצעתי כי ביום שבת
נעשה טיול משפחתי ונבלה קצת "זמן איכות" ביחד, כי מזמן לא
עשינו את זה, ובכלל ה"מיני גולף" זה מקום מושלם לחיזוק הקשרים
הללו (...). להורים שלי לקח קצת זמן לעכל את זה, והם הסתכלו
עליי במבטים של 'מי את? תסתלקי מפה ותחזירי לנו את מיקה שלנו!'
כי אני בד"כ הראשונה שמתחמקת מארוחות משפחתיות ואירועים כאלה
או אחרים שבהם אני רק שומעת שוב ושוב ושוב את המשפטים של "אוי,
כמה גדלת" וגם "אני זוכרת אותך כשהיית כזו (עם סימן של קירוב
האצבע לאגודל עד שכמעט יגעו זו בזו) קטנה, כשעוד היה לך שיער
של שבדית ממש. ילדה כל כך יפה היית". ואז, כשהדודה המעצבנת,
שאני רואה בערך פעם בעשור ובכלל לא יודעת מאיזה צד של המשפחה
היא, שלא לדבר על איך קוראים לה, מבינה מה היא אמרה היא מוסיפה
בקול מתנצל "לא שעכשיו את פחות יפה..." פלא שאני מתעבת מפגשים
מן הסוג הזה? אז כמו שכבר אמרתי, לקח להורים שלי קצת זמן לעכל
את הדברים אבל הם החליטו להסכים מהר להצעה לפני שאני אתחרט
ואשנה את דעתי. וכך, ביום שבת, ארזה אימי צידנית עמוסה (ככל
משפחה ישראלית ממוצעת) ויצאנו לדרך. כשהגענו לשם נפרדו דרכינו
(של הורי, אחי ושלי), וכך הם הבינו שאני בסדר ושום דבר לא קרה
לי, ושהגענו לשם מתוך מניעים אישיים פרטיים שלי בלבד ואין לי
שום כוונה אמיתית לבלות איתם את המשך היום. לזכותם ניתן לומר
שהם לא התנגדו או הופתעו במיוחד, רק שמחו שקיבלו את מיקה שלהם
בחזרה.
וכך, כש"מכשול ההורים" היה מאחורי החלטתי לחפש את יגאל במסווה
של "לא ממש מחפשת אותו" וכשאני אראה אותו אני אעשה את עצמי כלא
שמה לב לחלוטין. התהלכתי שם בין המגרשים הקטנים כאילו הולכת
לתומי, בעוד עיני תרות ומחפשות ללא הרף, מתרוצצות מצד לצד
בעצבנות. ואז ראיתי אותו, למזלי, באותו הרגע הוא עמד עם הגב
אליי, הסתובבתי ופסעתי פסיעות אחדות לכיוון השני כאילו לא
הבחנתי בו בכלל ופתאום שמעתי קול קורא מאחורי "היי, מיקה!"
קפאתי במקום. הוא זוכר את השם שלי! הוא פשוט זוכר את השם שלי!
שבועיים שלמים עברו מאז אותן שעות ספורות בהן החלפנו שלושה
וחצי משפטים ועוד כמה חיוכים ומבטים, והוא זוכר את השם שלי!
בשבועיים אני יכולה לשכוח איך בנאדם נראה, נשמע, מהו שמו
ולהידלק על עוד שניים אחרים, והוא זוכר איך קוראים לי!
הסתובבתי אליו אדישה לחלוטין (אני שחקנית מעולה, כבר ציינתי את
זה?) ואמרתי "שלום יגאל, איזה צירוף מקרים, אנחנו נפגשים שוב".
"כן", הוא חייך מאוזן לאוזן ונראה הרבה יותר נלהב ממני, "באמת
צירוף מקרים... מה את עושה פה?". "תאמין לי, אין לי מושג"
ניסיתי להראות אומללה ככל האפשר, וזה קשה נורא כשעומדים מול
חיוך כזה, "אחי הקטן רצה לבוא לכאן, יש לו יום הולדת ו..."
"מזל טוב" הוא הפריע לי, "תודה. וההורים שלי לחצו עליי
להצטרף". "נו, וזה כל כך נורא?" הוא שאל, "עכשיו קצת פחות..."
עניתי בחיוך ממזרי. עמדנו שם עוד כ10 דקות, מדברים על כל מיני
שטויות. מיותר לציין שאני לא זוכרת מה הוא אמר, או מה אני
אמרתי כי הייתי מהופנטת לעיניו וחיוכו. ואז הוא אמר "את לא
צריכה לחזור?" "אני לא חייבת אם יש לך הצעה מעניינת יותר",
"בואי" הוא אמר, "אני אזמין אותך לגלידה". ישבנו במזנון,
קרובים זה ליד זו וליקקנו גלידה יחד. דיברנו על המון נושאים.
מתברר שבן דוד שלו הוא אחד מהשותפים המנהלים את המקום, ולכן
הוא נמצא שם הרבה, חוץ מזה שהוא נורא אוהב את המשחק, במיוחד
עכשיו כשיש לו זמן בחופש בין השמינית לצבא. הוא נורא חכם, הוא
התקבל לעתודה אקדמית ובאוקטובר הוא יתחיל ללמוד משפטים
באוניברסיטת ת"א. סיפרתי לו גם על עצמי, אבל ברוב הזמן הוא זה
שדיבר. גיליתי שמלבד זה שיש לו עיניים מקסימות, חיוך כובש
ואישיות אינטליגנטית, הוא גם פטפטן לא קטן. לפחות הוא לא שיעמם
אותי. כשסיימנו את הגלידה הוא הציע לי משחק גולף ידידותי.
אמרתי לו שזה לא הוגן, שהוא שחקן טוב ואני רק למדתי לשחק לפני
שבועיים. הוא אמר שילמד אותי. מצאנו לנו מגרש פנוי ויגאל הלך
להביא את הציוד. בהתחלה יגאל ניסה להרשים, הכניס כדור אחרי
כדור לחורים, בעוד החורים היחידים שאני הכנסתי כדורים אליהם
היו החורים במגרשים הסמוכים, וגם זה לא תמיד. יגאל חייך, מפעם
לפעם גם הפריח בדיחה על חשבוני ואני כמובן שלא נשארתי חייבת,
אבל בסה"כ זה היה די כישלון מבחינתי. בכל זאת לא היה לי מושג
או חצי מושג במשחק המוזר הזה שקוראים לו "גולף". "טוב", הוא
אמר אחרי שעתיים של עינויים, "עד עכשיו הראיתי לך מה אני שווה
וכעת תגלי מה את באמת שווה". "יש לציין" ניסיתי להקניט אותו
(בד"כ אני חזקה בעקיצות, אבל כשמישהו עומד מולי עם כחול כזה
בעיניים וחיוך מקסים כמו שלו זה קשה... מאוד קשה), "שבנוסף לכל
מעלותיך האחרות כמו התנשאות, 'שוויץ' מופגן, רברבנות ומאידך
צניעות שיש להעריצה, אתה מלא ביטחון בכישרונך כמורה גולף אשר
עד לרגע זה הוכיחו את עצמם כשווים לחלק מסוים בגוף האדם שמחמת
הצניעות אעדיף לשמור את שמו לעצמי". המונולוג הארוך והמצועצע
שלי גרם לו לפרוץ בצחוק אוהד ובסופו "את אחלה. זה באמת הגיע
לי". ובחיוך נוסף "לא ידעתי שכל כך קל להעליב ולפגוע בך...".
הבטתי בו "מזועזעת" כולי, "אני נראית לך פגועה ונעלבת? חלילה
וחס! הזכות לפגוע בי שמורה לאנשים היקרים לי בלבד, הכעס נובע
מן העובדה שהבטחת ללמד אותי את המשחק המעצבן הזה, וכל מה שאתה
עושה זה להראות לי כמה אתה טוב בלהכניס כדורים לחורים!" "טוב,
תירגעי, סליחה. אפשר להפסיק עם השפה המליצית הזו בבקשה? אני
מבטיח לא להכעיס אותך שוב. אפשר? בבקשה?..." ואז הוא הביט בי
במבט של ילד בן 5 שנתפס באכילת שוקולד לפני ארוחת הערב. האם
מישהו יכול לעמוד בפני מבט כזה? בטח שלא אני. אז כמובן שחייכתי
ואמרתי "זה בסדר, אני סולחת לך. רק תעשה לי טובה, לא נעים לי
לחזור הביתה ולומר שביליתי יום שלם במגרש ה"מיני גולף" ואני
עדיין לא מבינה בזה כלום". הוא התקרב אליי, ממש קרוב קרוב
והניח בידי מקל גולף. "תראי", הוא אמר ונעמד צמוד מאחוריי, "זה
מאוד פשוט. האחיזה של המקל צריכה להיות בשתי ידיים כאשר היד
החזקה שלך מעט מעל היד האחרת" הוא הניח את ידיו על ידי שעל
המקל והמשיך "את צריכה לכופף מעט את הברכיים, אבל רק מעט כי זה
מיני גולף ואין כאן מגרשים ענקיים. התנופה אינה חייבת להיות
גדולה כי המרחק אותו צריך הכדור לעבור אינו גדול יחסית" הוא
כופף את ברכיו ו"אילץ" אותי לעשות גם כן. עקב הקרבה הפיסית
בינינו היה זה בלתי אפשרי לעמוד זקוף בעוד מישהו מאחור עומד
קצת כפוף. בעודנו עומדים בתנוחה הזו יגאל לא עשה סימנים כמישהו
שעומד להמשיך בהסבר. הוא הידק את כתפיו וזרועותיו סביבי והעביר
בי גל חום, צמרמורת חרשה את גבי. זו הייתה תחושה שלא הרגשתי
קודם לכן, משהו חדש ולא מוכר ועם זאת נעים כל כך. ליבי החל
פועם במהירות ובחזקה, פחדתי שגם יגאל שומע את הפעימות כמוני.
הוא הרפה ממני רגע ואז נצמד אליי שוב, הרגשתי מוזר, רציתי
להשתחרר ממנו ועשיתי תנועות של "די, זה מספיק" הזזתי את כתפי
וגופי ימין ושמאל אך יגאל לא הניח לי להשתחרר, לא הרגשתי
מאוימת, ההפך הוא הנכון, הרגשתי נעים בזרועותיו אבל התחושות
הללו היו זרות לי ומשום כך רציתי שיעזוב. זה נראה לי לא נכון
ולא יאה לעמוד כך בתנוחה הזו, נעימה ככל שתהיה. לכן המשכתי
בתזוזות, יגאל התנגד לי במן עליצות כזו, גם אני חייכתי, זה היה
מעין "משחק בתוך משחק". "יגאל" סיננתי לעברו באחד הניסיונות
הכושלים להשתחרר מבין זרועותיו, "אתה עוד תוריד לי את החולצה".
וגם זה לא השפיע עליו. בסופו של דבר, לאחר "היאבקות" קשה של
אחורה-קדימה-ימינה-ושמאלה-למעלה-למטה בין גופי לבין זרועותיו
של יגאל, הצלחתי להשתחרר. "אתה יודע מה" חייכתי לעברו, "זה
יהיה הרבה יותר יעיל אם אני אלמד לבד". הפניתי את גבי, אחזתי
את המקל כשידי הימנית מעל השמאלית, כפפתי מעט את ברכיי ובחבטה
אחת הכנסתי את הכדור לחור. "הכנסתי את הכדור בחבטה הראשונה!"
צעקתי בהתלהבות, "עכשיו בוא נראה אותך גבר נגדי. עכשיו בוא
נראה!" יגאל צחק, משועשע ומרוצה ואמר "את יודעת מה, בואי נשחק,
והפעם אני לא ארחם עלייך". מיותר לציין שהפסדתי, אבל ההפסד היה
הרבה פחות חריף מזה שבמשחק הראשון ואפילו יגאל נאלץ להודות
שהשתפרתי ושאני לומדת מהר, ואני מיהרתי להוסיף שזה בטח לא
בזכות ה"מדריך" שלי.
השעה הייתה שעת אחה"צ מאוחרת וחשבתי כי הגיע הזמן לחזור להוריי
ולאחי הקטן. הודיתי בנימוס ל"מדריך" שלי על ה"שיעור המאלף"
והתחלנו חוזרים לכיוון המגרש של הוריי. "היה נחמד היום" אמרתי,
"אני באמת חושבת שהשתפרתי, אתה תראה שיבוא יום ואני אנצח
אותך". הוא חייך, חושף שני טורי שיניים לבנות וצחורות "זה אומר
שתבואי לכאן שוב?" הוא שאל, "אולי..." עניתי, מנסה להישמע
אדישה וחסרת התלהבות ככל האפשר "יכול להיות שכן ויכול להיות
שלא...".
כשהגעתי הביתה הייתי מסוחררת כולי, צמרמורות כאלה נעימות לא
עברו בי מעולם וחשבתי שהפעם "זה זה". מיד טלפנתי אל רונית. מכל
חברותיי היא היחידה שהכירה את האופי התזזיתי שלי בכל הנוגע
ל"התאהבויות". סיפרתי לה הכל, מאותן שעות ספורות במגרש לפני
שבועיים עם שיר ולי, דרך ההערות המרגיזות שלהן בדרך הביתה ועד
להרגשה המוזרה והנפלאה שפוקדת אותי בכל פעם שאני נזכרת
בזרועותיו הכרוכות סביב כתפי ומהדקות אותן אליו קמעה. אפילו
רונית לא הצליחה לצנן אותי באותו ערב. לזכותה יש לומר שהיא
עשתה את מלאכתה לתפארת - אמרה שבכל הסרטים לימוד הגולף נעשה
בצורה הזו ושכנראה סתם התחשק לו "להתעלל" בי קצת, שאסור לי
לקחת את הדברים ברצינות יתר כל עוד הם אינם כאלה, שרמזים מן
הסוג הזה אינם תמיד רמזים ולעיתים כל צד מתייחס אליהם בכבדות
ראש אחרת - לדעתי זה המון, אך הוא ודאי חושב כי זה רק חלק
מלימוד המשחק. הטיעונים הללו היו הגיוניים ברובם, אך התקבלו רק
ע"י חלק אחד בגופי - המוח ובתוכו קול ההיגיון. כל איבר אחר
בגופי גרס אחרת וטען כי הוא רוצה שוב בהרגשה הנפלאה הזו: הלב
רצה להתרגש שוב ולפעום חזק כאילו הוא עומד לפרוץ החוצה מתוך
בית החזה; כפות הידיים רצו לאחוז שוב במקל הגולף תחת ידיו של
יגאל; הברכיים רצו להיות מכופפות וצמודות בדיוק באותה זווית
לאלה של יגאל; הרגליים רצו שיעבור בהם הרעד הזה שוב, הצמרמורת
שתחילתה בזרת כף הרגל והיא עוברת לאורך הירך והשוק ומגיעה
לעמוד השדרה ומזעזעת את הגוף כולו. גופי התמלא חמימות משונה
בכל פעם שנזכרתי באותה קרבה בינינו, והתגעגע לכך שוב. ורק
ראשי, קול ההיגיון הקר אמר - "עזבי מיקה, זוהי אזעקת שווא ואת
יודעת זאת. בשביל מה להתאכזב מיקה? בשביל מה לפתח ציפיות
ותקוות שיתנפצו בבת אחת? לא חבל מיקה?" אבל אף אחד לא הקשיב
לו. ידעתי שהוא שם. שמעתי אותו בכל דקה ושעה משעות היממה, אך
הייתה זו רק מוסיקת רקע חרישית למחשבות האחרות שהתרוצצו בראשי.
שמעתי את קול ההיגיון, שמעתי אותו חלש אך ברור אבל בכל זאת, לא
הקשבתי לו.
יומיים לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב בשער ה"מיני גולף". הפעם,
הבטחתי לעצמי, זו הפעם האחרונה. לא הייתי צריכה לחפש הרבה,
כשנכנסתי יגאל הופיע מולי, מחייך "היי מיקה, הרבה זמן לא ראיתי
אותך" (שלושה שבועות, יומיים ושעה וחצי אבל מי סופר?...) הבטתי
בו "מופתעת", "הרבה זמן?" שאלתי, "כל כך חסרתי לך? דווקא הייתי
פה כמה שעות השבוע עם חברות, עבדתי על המכות שלי", בילפתי קצת.
"נו, ואיך הסתדרת ללא מדריך?" "סליחה?!" (על ה"סליחה" הזו, אני
נשבעת שיכולתי לזכות באוסקר), "אני לא הייתי מפריזה בחשיבות
ההדרכה שעברתי, אצלי זה בגנים מותק, בא מבפנים." "אה..." הוא
חייך בממזריות "גנים... ככה קוראים לזה היום..." "למה אתה
רומז?" באמת שלא הבנתי, "בפעם האחרונה שאני ראיתי אותך מכניסה
כדור לחור זה היה רק אחרי תדרוך אישי. זה גנים זה?". הוא חייך
בהרגשת ניצחון, כאילו אמר את המילה האחרונה "מצטערת, אבל לא
ראית אותי בפעולה לאחר מכן אז המסקנות שלך לא ממש מזיזות לי".
השבתי לו מייד "אוי, אנחנו במצב רוח קרבי היום, הה? כדאי שאני
אתרחק מהמגרש שלך, שלא יפגע בי איזה כדור תועה". "אם יפגע בך
כדור זה לא יהיה כדור תועה. זה יהיה כדור שיכוון טוב טוב למקום
מסוים בגופך. אז אני לא הייתי מתעסקת איתי היום". החזרתי לו.
"אז מה, אין סיכוי להזמין אותך למשחק ידידותי?" "רק אם יש לך
אומץ" התגריתי בו. תני לי לחשוב על זה קצת ואני כבר אחזור
אליך". הוא חייך, "ובינתיים, כדאי שתתפסי לך מגרש. המקום מפוצץ
אנשים היום". לקחתי ציוד, תפסתי מגרש ושיחקתי. יגאל לא בא. לא
חיפשתי אותו. הלכתי הביתה מאוכזבת. מצאתי בשבילו מיליונים של
תירוצים. כעסתי על עצמי אפילו יותר. הרי בשיחה בינינו הוא
העניק לי הזדמנות פז לשאול אותו מה היה שם. הוא התייחס בדיוק
לסוג ה"הדרכה" שעברתי לפני שלושה שבועות. הוא רמז לי שהוא זוכר
אותה, אולי אפילו באותו אופן שאני זוכרת אותה, ואני כמו טיפשה
לקחתי את הרמז והתעלמתי ממנו, במקום להמשיך את השיחה ולגרור
אותה לאפיק המתאים לי, הרחקתי אותה בהתגרויות ובעקיצות שלי.
שוב החריף המאבק בתוכי - קול ההיגיון אמר 'את רואה, מיקה,
האינטרפרטציות וההתייחסויות של שניכם ל"תקרית" לפני שלושה
שבועות שונות לחלוטין. את ניפחת את העניין מחוץ לכל
פרופורציות, ובשבילו זה באמת לא היה משהו מיוחד. יש לך הוכחה
נחרצת לכך, מה עוד את צריכה? הוא לא נענה להצעת המשחק שלך! הוא
פשוט לא בא!' והקול האחר (שבא משאר המקומות בגוף) התערב גם הוא
וצעק 'מה פתאום! הרי את שמעת אותו במו אוזנייך! הוא אמר במפורש
שהתדרוך היה העיקר! הוא נתן לך פתח ואת זרקת אותו במקום לאחוז
בו ולגלות פרטים נוספים. הוא מביט בך בלא הפסק, מחייך ללא הרף
וההצעה למשחק הייתה שלו ולא שלך! את פישלת מיקה. פשוט פישלת.
יכולת להבין הכל ובמקום זה הרחקת אותו. את חייבת לדבר איתו
שוב, מיקה. פשוט חייבת.' כך הם רבו והתווכחו זה עם זה במשך
שעות, ימים ולילות. לא נתנו לי מנוח ואך לא לדקה. ידעתי
שהאפשרות היחידה להשתיק אותם היא לשכוח אותו לגמרי (דבר לא
ריאלי לחלוטין) או לגלות סוף סוף מה באמת הוא חושב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.