הו... כמה שאני מקנאה באנשים שיש להם בעיות. לא רציניות אפילו.
סתם בעיות של מה הוא חושב עליי, בעיות של מעניין כמה קיבלתי
במבחן... בעיות של מה היא אמרה עליי ולמה.
כל בעיה עדיפה על חוסר בעיות... וזה בדוק.
כי יש מצבים כאלה, תקופה כזו בחיים, שאתה מרגיש תקוע... אבל
ממש תקוע, באותו מקום, הרבה זמן... בהתחלה חשבת "יהיה טוב
מתישהו... " אבל המתישהו הזה משום מה אף פעם לא מגיע... ואתה
תמיד לבד בקטע הזה... לא רק בזה.
בגלל שהכל ריק כזה, אז אין אפילו בעיות. זה יותר גרוע מבעיות,
כי זה מגיע כבר לשלב שאי אפשר לקרוא לו חיים. ואז אתה נכנס
לאדישות נוראית. גם אם יש בעיות, כבר לא ממש אכפת לך ממנה...
אתה לא יודע על מה היא... היא לא קשורה אלייך... אתה לא קשור
לעולם...
ואז... אתה מנותק.
לא הכי רוצה להתחבר שוב... מצליח להסתדר בלי זה, כי אתה יודע,
שאם תנסה שוב, ותחזור, רק תפגע יותר. כי עדיף לא לדעת מה זה
סוכרייה מאשר לראות אותה, לטעום אותה, ואז שתלקח ממך
באכזריות... או שסתם תפיל אותה כי אתה שלומפר.
אז ישנים... הרבה... חולמים... הרבה... קצת בדיכאון... אבל גם
זה עובר. אתה במצב שאתה מחכה לבעיות שיבואו, והן לא באות. כי
גם אם כן, אתה אדיש אליהן. אז אתה יוצר אותן. וכדי שתרגיש בהן,
הן צריכות להיות חזקות, דרסטיות, קיצוניות. לפה או לפה... לטוב
או לרע...  בד"כ לרע.
ואז אף אחד לא מבין אותך... לא המשפחה, לא החברים שכבר מזמן לא
יודעים מי אתה בכלל... ולא ממש אכפת להם.
אז אתה עוד יותר עצוב. כי ציפית, שלפחות עכשיו ישימו לב...
יעזרו... יתמכו... יאהבו... אבל רגע... מה זו אהבה בכלל? הרי
מעולם לא טעמת את טעמה בכלל... מעולם לא הסתכלת למישהו בעינים
וראית אותה. מעולם לא ידעת אותה... זו גם בעיה. יותר כואבת
מאהבה נכזבת, או בגידה. כי זו בעיה בגלל מה שיש, וההיא, בגלל
מה שאין.

אז עכשיו, אתה מנסה לצאת מזה. אבל אתה מרגיש שמשהו בך חסר...
שזה לא אתה יותר... שאתה ריק עוד יותר מבפנים בגלל המסכה
המוצלחת שעלייך... וכולם חושבים שאתה נורמלי שוב, שהכל טוב.
וזה עוד יותר כואב, כי באמת, רצית שישימו לב שלא, שלא טוב.

אז אתה אומר, בו ננסה את זה. אז אתה מתחיל להתאהב בכל מיני
כאלה שלא יודעים מי אתה, או באנשים שראית פעם אחת, או סתם כאלה
לא ריאלים. כדי שתדע מראש שזה לא יכול לקרות. כדי להתמודד עם
האכזבה מהתחלה, ולא לנסות להתמודד עם העובדה שבאמת יהיה משהו,
כי אתה רגיל שאין. אין רגיל אלייך כבר... אז מראש מנסים דברים
שלא יובילו משום מקום, מראש מתאבדים, כי ככה אתה רגיל, ככה אתה
מוכן לאכזבה... אבל אתה פשוט פוחד... לגלות שיכול להיות משהו
טוב... אתה פוחד מזה... אתה לא יודע מה זה... אתה פוחד לבקש את
זה, פוחד לקבל את זה... וחבל...
רק תזכור... זה רק אתה... רק אתה... אז תעשה לעצמך טובה- ואל
תסמוך על מישהו שיבוא ויעזור... כי זה לא יקרה.

אתה לא מצליח. זה משהו שהתחיל, ולא נגמר... וחוזר חלילה.
והחלק הכי עצוב, שאתה מגלה שזה לא רק אצלך. רק זה שלב זמני אצל
רוב האנשים... ואתה עוזר להם לצאת מזה, אבל הם לא עוזרים לך.
יכולים או לא... רק אצלך השלב המחורבן הזה קבוע, רק אתה תקוע
דווקא שם, במקום הכי גרוע שיכול להיות... וככל שאתה יותר נאבק,
ככה זה מתהדק עלייך יותר... וזו הבעיה...