הוא מתחיל להתקרב.
אני מתחילה להרגיש את המתח בינינו, את המתח שכל כך ניסיתי
להימנע ממנו איתו.
אנחנו יושבים אצלו,על הספה בסלון, בדירה ריקה.
שבועיים וחצי אנחנו מכירים כבר.
בחוץ קור נוראי, וחושך אפל שמאיים להעלים אותנו.
האורות מעומעמים.
האוירה מושלמת.
הוא מתחיל להיתקרב יותר.
הוא מניח את ידו על הברך הימנית שלי, ומלטף אותה לאט לאט,
בעדינות מצמררת.
הוא מרכין את ראשו לעברי, ומעביר את אצבעות ידו השניה
בשערי...
אני מתחילה להרגיש את נשימותיו המתגברות, את שפתיו שכל כך
משתוקקות לגעת בשפתיי, את עיניו בוהות בעיני במבט שככל רציתי
להעלים.
והוא המשיך להתקרב,לאט לאט.
המשיך להחליק את אבעותיו בשער ראשי.
ורכן לעברי כדי לנשק אותי...
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה..."
וככה, ברגע אחד קטעתי אוירה שלמה.
בשניה אחת השלחתי אותו לקצה העולם השני, והעברתי בינוי מרחק כל
כך אדיר.
במשפט קטן אחד, נתתי ללחץ, לחולשה, ולפחד ששיתק אותי כמעט,
להשתלט עלי....

וככה זה נגמר.
שנאתי את עצמי על זה.
שנאתי שהרחקתי ממני עוד בחור מושלם, שיכולתי כ"כ לאהוב.
כעסתי על עצמי שהפנתי ראש למשהו שכל כך מצאתי חן בעיניו,
מישהו שאפילו אהב אותי.
ובעיקר הייתי עצובה מכך, שנתתי לאותה הסיטואציה, ולאותו הרגע
הנוראי שאני נמצאת עכשיו, לחזור בפעם השלישית.

באותו הרגע הוא פשוט לא משך אותי.
בזה ניסיתי לתרץ שוב ושוב את זה שהרחקתי אותו ממני, לתרץ את
המשפט שאמרתי לו, שכל כך התביישתי בו לאחר מכן.
אבל אני יודעת שזה משהו אחר.
נלחצי מהקירבה.
נלחצי מהקירבה שתהפוך אותי להיות פגיעה כלפיו.
נלחצי מהמגע שלו, שאיים להפריד בינינו את כל המחסומים
הרגשיים,
ולהפוך אותנו לגוף אחד, מאוחד.
ובעיקר נלחצי מזה, שהוא באמת יהיה מאוהב בי.
זה לא נקלט לי לראש שמישהו באמת יוכל לאהוב אותי מכל נשמתו,
ואני יודעת שלא הייתי יודעת איך להתמודד עם זה, ובכלל איך
לאהוב אותו בחזרה.
אז נכנעתי ללחץ, נכנעתי לפחד,נכנעתי מלנסות להתמודד.

תמיד אמרו עלי שאני אחת שבכל רגע סוחבת איתה את נעלי הסניקרס
שלה, אחת שתמיד מוכנה לברוח.
ואני יודעת שאני כזאת.
אני יודעת שאני תמיד בהיכון לברוח כאשר הדברים טיפה מסתבכים,
או ניהיים עמוקים יותר, ומחייבים אותי להיות פגיעה.
אני יודעת שמחוייבות מפחידה אותי עד מוות, אני יודעת שהקירבה
משתקת כמעט את כל גופי, אבל מעל לכל אני יודעת שאני כל כך
חייבת אותן, ושכשאני אשיג אותן אני אפסיק סוף סוף לברוח....