הוא שהיה כל כך גדול
מכל דבר
הוא שיהיה
תמיד לנצח
הוא, שחקוק בזיכרוננו וליבנו לעד
הוא שיישאר
תמיד איתי
הוא שהולך תמיד בשקט
הוא שצחוקו תמיד מתגלגל
הוא,
שהעיר אותי משנתי
הוא שיישאר
הוא, שאהב כה הרבה
הוא,
שליבו תמיד איתי
הוא,
שנכלא באותו הכלא
הוא
שתמיד היה חופשי


הליכתו רגועה כמי הנהדר
דמעותיו זורמות זרם חריש
הוא שמעולם לא ידע סבל
הוא, שמעולם לא הרגיש
למה היה דווקא הוא שהלך?
ולמה היה דווקא הוא שלא יחזור?
תמיד חקוק
כל קיומו הצטמצם למשפט קטן על מצבתו
אך בי השאיר חלק גדול
לא אוכל לומר עוד מילים
על האיש ההוא
רק שידעתי אותו, ותמיד אדע
החיים לא תמיד טובים
אך הם נפלאים בדרכם
הוא, שתמיד ראה עולם גדול יותר, ממה שהוא
תמיד דמיין עולם טוב יותר
תמיד ראה דברים בצדם החיובי
ומצא את המגוחך בדברים שלא היה בהם מין גיחוך
הוא היה בעולם משלו, עולמו היפיפה והנוגה
הוא שנגע בלבי
הוא שלבי שיך לו, לא עזב אותי
הוא תמיד יישאר איתי..
אני מניחה שיש מין הגיחוך בזה.. לפחות עוד חתיכת אבן מקושטת
במילים יפות
אך המילים לא אומרות הרבה על האדם
ואחרי שאני אלך לדרכי, הוא, שיזכור אותי
אך מי יהיה-שיזכור אותו?
אף פעם לא אשכח את ידיך הרועדות, ואת עורך החלק כמשי, את
עינייך הצלולות,
את מבטך כאשר אתה בוהה באוויר.
לעולם לא אשכח את העולם שהרבת לדבר עליו כל כך...
ולעולם לא אשכח את כל הסיפורים.

"כל בן אדם זקוק לומר ביי לסגירת עניין"
אז תגיד לי, סבא, איך אפשר לסגור ספר, שרק התחיל?
ועינייך תמימות כמו של ילד, ופרצופך מקומט את קמטי העולם.
כה הרבה עבר עליך, אז איך אפשר לשכוח אדם, שרק נולד?
וסיפוריך עדיין מדברים,
ושיריך מתנגנים ברדיו הישן,
ואתה נחקקת,
בעוד אחת ממיליוני המצבות שבעולם,
אך אתה היית רק אחד.
והאחד הוא שעושה את העולם כה גדול,
כמו שרק אתה יכולת לראות.