כשהייתי קטנה אף פעם לא אהבתי לשבת במושב האחורי. תמיד רציתי
להרגיש כמו הגדולים שיושבים מקדימה. תמיד הם דיברו על נושאים
חשובים שלא הבנתי, תמיד הערצתי אותם.

כל כך רציתי לשבת מקדימה, עם כורסא משלי, גישה מהירה למזגן
וחלון שנפתח עד הסוף, אבל הייתי קטנה מדי. תמיד רציתי להראות
להם שאני מסוגלת, כי ידעתי שאני מסוגלת לשבת מקדימה!  גם הם
ידעו, אבל החוק הזהיר מפני זה. משהו עם החגורת בטיחות שבמצב
חרום יכולה לפגוע באדם שלא במימדים המתאימים בשבילה.
לא הבנתי אז כמה הם צודקים, כמה זה מסוכן לשבת מקדימה בגיל
צעיר.

אני חושבת שהייתי הראשונה בשכבת הגיל שלי שכבר יכלה לשבת
מקדימה. כבר בכיתה ו' הייתי במשקל ובגובה המתאימים, ומי שמכיר
אותי יודע שמאז לא הפסקתי לצמוח. התרגשתי כל כך...
בהתחלה זה היה באמת נפלא כמו שחשבתי. אבל היום, אחרי 5 שנים,
אני יכולה להגיד שאני קצת מתגעגעת למושב האחורי. ואני כבר לא
יכולה לבוא ולשבת שם סתם כי בא לי, היום כבר מצפים ממני לשבת
מקדימה. ואם אני ניגשת למושב האחורי והמושב שליד ההגה פנוי,
הנהג כבר דורש ממני לבוא קדימה בלי בושה...  לפעמים הוא אפילו
נעלב אם אני הולכת אחורה.

אבל אני מבינה את זה, קשה לשבת לבד מקדימה, לפעמים זה ממש קשה
- כאילו אתה שומר על הכל לבד...  כשמישהו לידך זה יותר קל, ככה
נראה לי לפחות.
השיחות שפעם נראו לי כה לא מובנות, פתאום נראות מטומטמות בצורה
מחרידה. הכורסא קצת דחוסה לי בהשוואה ל- 4 מושבים שהיו שמורים
רק לי. המזגן ממילא עושה אותי חולה, ורק החלון למעשה נותן לי
את  מעט האוויר לו אני כה זקוקה...

אולי כן טוב לי מקדימה. יש הרבה אפשרויות חדשות, הקטנים נושאים
עינייהם אלי ואני רואה את הדרכים בהן אני עוברת בצורה ברורה
יותר. אך כאשר מסתכלת אחורה, מתגעגעת אני לימים של "המושב
האחורי".


לפחות אני עדיין לא יודעת לנהוג...