יש לי המון מפלצות בראש. כן כן, מפלצות! אתם לא מאמינים כרגע,
אבל השענו אחורה והקשיבו היטב.

שעת לילה מאוחרת, הרעש בפנים לא נותן לי לישון. קם, מתלבש,
יורד לרחוב הסואן. לא כל כך מאוחר, הטיילת בעיר הגדולה מלאה
והומה. לאט לאט אני עובד ליד זוג צעיר, מאוהב, מחובק, מוקף
כולו הילה לבנה. המפלצת הירוקה מריחה את ההילה הזו כמו טרף קל.
אט אט היא פוקחת עין אחת והריח המתגבר מחדד את חושיה העדינים,
הריח כבר כל כך חזק שהירוקה כבר לגמרי ערה, המפלצות שלנו
יושבות בדיוק בחדר השמאלי של הלב, אמנם הן לא גדולות במיוחד
(תלוי בגודל הלב שלך) אבל יש להן שליטה מלאה באבר החשוב ביותר
שלך.
הירוקה, שכבר ערה, מתחילה לשפוך קצת מהירוק-ירוק שלה לתוך הלב
ובשניות כל גופי אפוף בהרגשה הקודרת, החזקה. מקנא.

שדה המוקשים בטיילת ממשיך ומתגלה, כל זוג מחובק כמו מעודד את
המפלצות לקום ולהתרומם.
העשן הירוק שזורם בכל גופי כעת מתחיל להרקיד את נימי האף אצל
שאר החברים של הירוקה. ראשונה קמה הכחולה, הבודדה ביותר, זו
שאפילו כאן בין המפלצות היא לבדה ובודדת.
היא עוברת לחדר ימין כאילו רוצה בכוונה להתרחק מכל השאר, כאילו
יודעת שהם לא ירצו בחברתה.
שם היא מתיישבת, לוקחת כוס גדולה מהכחול-כחול שלה ושופכת אותה
בזריזות לתוך המשפך המכוון לתוך הלב. בוווווום לתוך הדם, הראש
מתפוצץ. לבד. מרגיש לבד, בודד, אין עם מי לדבר, אין מי שיבין,
אין מי שיקשיב. לבד. לבד. לבד.
הכחולה, כאילו על סם קשה נשכבת על גבה, נרגעת, כל זרם חשמלי
מהמוח כמו זריקת הרגעה לתוך זרועה.

שני הרגשות רבים אחד עם השני, האחד מקנא והשני בודד. וכאילו זה
לא די ויותר, אני מרגיש את שאר המפלצות שכבר זרמי החשמל העירו
אותן לחלוטין מתחילות לשפוך את הצבע שלהן לכוסות הזכוכית. עוד
רגע וכולן ישכבו על גבן ויהנו. יהנו ממני. ואני? אני פשוט
ארגיש כל אחת ואחת מהן. חזק וכואב.
הנה הסגולה, שופכת מסם הגעגוע שלה לתוכי. בתוך רגע, כל אחת
מאהבות חיי עולות בראשי, תמונות של אושר, של חיבוקים. של
געגועים. האדומה כבר לא מחכה שהסגולה תסיים, היא שופכת במקביל
את הכעס לתוך הווריד. כעס. כעס על עצמי. על העולם. על כולם.
כמעט אחרונה הוורודה, באיטיות מזרימה את מיציה, מיץ האשמה. מי
אשם? אני? אולי אני בררן מדי? אולי אני לא יפה מספיק? חכם?
עשיר? אני. אני אשם.
לא אף אחד אחר.

ככה הן ממשיכות, המפלצות בראשי. כל אחת לוקחת את נתח הדם שלה.
אני זוכר תקופה שלא היו מפלצות. אמנם במעורפל, לפני זמן רב,
אבל לפחות את הסיבה אני זוכר היטב. הנשיקה הראשונה שלה.
בתוך שניות כולן התפוגגו ונעלמו. היום שהם חזרו היה היום שהיא
הלכה. הן התגעגעו אליי, הן אומרות, חיכו שתלך, אולי אפילו בלי
לשים לב עזרו פה ושם. עכשיו הן כבר לא רוצות ללכת שוב.