הכל אומרים שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים
אך מה אם הכאב הזה, הוא החיים עצמם?
להתעורר כל בוקר ולהתבאס מהעובדה שאני חיה
לעבור את היום ולנסות להראות שמחה כמו כולם.

לבכות לאלוהים לקחת את נשמתי
או שאני אעשה זאת
זה קשה, קשה כל כך
למצוא נשמה אחרת, נשמה אחות.

בוכה בסתר, כשאנשים לא רואים
איך אפשר לבטא צער במילים,
איך אפשר לקום כל בוקר בבכי
איך אפשר, הו אלוהים...

הכאב הזה שנסתר מעיני הבריות
הכאב הזה שנתן לי הרגשה שאולי עדיף להפסיק לחיות
הכאב הזה שגורם לי לבכות כל כך הרבה ואת נשמתי יונק
הכאב הארור הזה שמרוב הבכי גורם לי להחנק.

"אין לך שום סיבה להיות עצובה"
מדוע אומרים זאת אנשים שבכלל אין להם מושג אפילו מי אני?
אולי בעיניהם אני קצת חשובה
אך לא בשבילי.

צונחת לריצפה ובוכה בשארית כוחותיי
ולוחשת בלחש חנוק "אני רוצה למות"
אבל הבכי חונק את שפתיי
אין הדבר הזה כל כך פשוט...

לא יכולה להסביר את הצער שבפנים
אני רק בוכה, אני בוכה שנים
יוצאת לבכות ללילות לבנים
הולכת ובוכה, בוכה בזמן שכולכם ישנים.

אז מה אם יום אחד, פשוט לא אצליח להתגבר
אז מה אם יום אחד, בין רגע הצער לעולם ישאר
הכאב הזה כל כך שובר
הכאב המקולל הזה, שבגללו החלטתי שאולי פשוט כדאי
לוותר.