"תפסיק אתה ממש משגע אותי "-היא אמרה, ואני נשארתי המום בעוד
היא יוצאת מעולמי וטורקת אחריה את הדלת.
כך עמדתי המום ולא מבין. בזמן הזה, בזמן הקצר הזה סוף סוף
הפסקתי.
רציתי לרוץ אחריה להגיד לה שתחזור, אבל באותו הזמן לא הבנתי את
הטעות שעשיתי שבגללה היא עזבה.
עכשיו הבנתי את הטעות- ניסיתי להבין מדוע היא עזבה ותוך כדי
טעיתי שוב.
חשבתי וחשבתי- כמה טעויות- אך לא הבנתי מדוע היא עזבה.
מתוך דכאון לא הלכתי לעבודה- אותה עבודה שגרמה לי לטעות שוב
ושוב, אותה עבודה שגרמה לי לאבד את אהובת חיי- נטע.
התקשרו כבר כמה פעמים מהעבודה והשאירו הודעות במזכירה, שכבר
הייתה מלאה בהודעות, אך אני לא הקשבתי להודעות ולא היה אכפת לי
גם מכל האנשים שהבתים החלומיים שלהם מתעכבים בגללי.
עבר כבר חודש מאז שנפרדנו ואני כבר חזרתי לעבודה- לא דיברתי
איתה מאז.
לפני כשבוע נפגשנו ברחוב במרכז אני הייתי עם הכלב שלי והיא
הייתה עם החית מחמד החדשה שלה. קראו לו דני.
הם ניגשו אליי והתחלנו לשוחח- נטע שאלה בחוסר ענין איך אני
מרגיש ומה מעשי. רציתי לשקר לה ולהגיד לה שאני לא עובד רק יושב
בבית ולא עושה כלום, או בקיצור הפסקתי לטעות. אבל לא יכולתי.
לא יכולתי לשקר לתמימות שהעיניים שלה שידרו אליי. אותן עיניים
שרק לפני חודש הרגיעו אותי ברגעים הקשים שלי, כמעט וגרמו לי
לשקר עכשיו.
נטע קלטה שאני חוזר על הטעות וביקשה שאפסיק, אך אני לא
התייחסתי אליה ופניתי לחבר שלה, דני, ושאלתי אותו על עבודתו.
לקח לו כ-10 שניות לחשוב על תשובה ולבסוף אמר : "אה...". קטעתי
אותו ואמרתי בבוז : "עווב אל תטעה ותאמץ את המוח ". בתוך תוכי
צחקתי עליו. נטע נעלבה. היא השפילה את מבטה ואמרה לי: "הפעם
באמת הגזמת, רוני". לי לא היה אכפת. שתעלב, שתפגע, העיקר שתדע
איך אני הרגשתי לפני חודש. אחרי הפגישה כשהגעתי הביתה חזרתי על
הטעות.
כדי להפסיק לטעות התחלתי לראות טלויזיה. אני לא יודע למה אבל
ראיתי משחק כדורגל - דבר שאני מעולם לא עשיתי.
בזמן המשחק התחלתי לנתח אותו- הרגשתי ממש פרשן כדורגל מוסמך,
אולם אני יודע שהפרשנות שלי הייתה ממש לא נכונה.
עכשיו אני מבין שזה היה רק כדי להרגיז את נטע. איכשהו תמיד
ידעתי כי כל פעם שאני חוזר על הטעות נטע מרגישה- לכן לא רציתי
להפסיק.
למרות זאת עדיין אהבתי אותה.
למחרת כשהגעתי לעבודה נטע הייתה שם, אמרתי לה שלום. היא לא
החזירה לי היא אמרה- "רוני, תפסיק עם זה אתה מרגיז אותי".
לי לא היה אכפת ממה שהיא אמרה רק הנהנתי בראשי אך בליבי ידעתי
שאני
אמשיך עם זה, וכך גם עשיתי.
במשך שבוע המשכתי לטעות אך הפעם בכוונה רק כדי לעצבן.
נטע הגיעה למשרד שלי שוב. לא הספקתי להגיד לה אפילו שלום והיא
ישר אמרה שהיא נפרדה מחבר שלה כי גם הוא התחיל לטעות.
ידעתי. ידעתי שזו הסיבה שהיא התאהבה בו.
וזה לא היה בגלל שהוא היה יפה, חזק או פשוט מושלם, אלא רק סיבה
אחת השפיעה על ההחלטה שלה- הוא לא טעה.
פתאום המזכירה שלי קראה לי : "רוני, טלפון. זה מנהל הבנייה
מהפרוייקט של
א.ג.ה ".
"אני כבר בא" - עניתי. אחר כך אמרתי לנטע, "אני אדבר איתך יותר
מאוחר", כאשר דיברתי עם נטע בערב החלטנו שכדי שהעסק בינינו
ימשך זמן רב עלינו לקיים כל אחד את התנאי שהשני יקבע לו.
אני אמרתי לנטע שאסור לה לאחר לפגישות איתי ואילו היא אמרה
שאסור לי לטעות אפילו לא פעם אחת.
למרות שלא הייתי מרוצה מהתנא של נטע הסכמתי, כי אני אוהב
אותה. קבענו ארוחת ערב אצלי בשעה 19:30. נטע הייתה צריכה להביא
את הסלט. בשעה 19:26 הנחתי את השלט שהכנתי.
נטע הגיעה בשעה 19:34,  באיחור כתמיד, נטע תמיד אמרה שהיא פשוט
עושה איחור אופנתי- אני אמרתי שזה פשוט לא מנומס מה שהיא
עושה.
כשהיא הגיעה לדירה שלי בקומה השלישית הדלת הייתה פתוחה. היא
נכנסה וראתה את השלט.
היא התחילה לצרוח ולהשתולל. היא זרקה את הסלט על הריצפה וברחה
החוצה.
אני לא יודע ממה היא ברחה. השלט דווקא היה נחמד :
"לא יכולתי להפסיק לטעות. סליחה. אל תדאגי עכשיו הפסקתי. אוהב
תמיד,
רוני".
הסתכלתי על השלט בעניים פתוחות בעודי תלוי מהתקרה בחגורה שנטע
הביאה לי ליומולדת.
אני כבר לא אטעה יותר.