אופק היה נער בן 16 , היה לו שיער צהוב חלק ועיניים גדולות
וירוקות. אופק למד בתיכון כלכלה ומינהל ובמוצאי שבת היה נוהג
לצאת לשחק באולינג עם המורה הפרטי שלו שהיה בן 21 וחולה
באולינג. בימי שישי אופק היה נוסע לעין גדי באופן קבוע, לתפוס
ראש אצל אבא שלו, וגם לשטוף בים המלח. אופק לא אהב לקרוא ספרים
ואפילו לא מגזינים, הוא חלם על צבא, על מדים ונשק, הוא חלם על
ריחות של לילות עם מדורות... הוא חלם על ללמוד כלכלה
באוניברסיטה, ללמד שיעורים פרטיים בזמנו החופשי וללכת עם
התלמיד שלו במוצאי שבת לשחק באולינג.
לאופק היה פעם אח, אח גדול ונערץ, קצין בצבא ההגנה... קצין
שהיה פעם בין החיים. אופק התייתם מאחיו בגיל 12 ומאז הוא
חצוי... ומאז יש לו מוגלה ברגשות, הוא חי במימד משלו... אח
שלו, הגדול והנערץ היה בחיל האוויר, היה טס במסוקי יסעור. אופק
ידע שהוא יהיה בחיל האוויר, ידע שימשיך בדרך אחיו.
אופק היה חייל טרם התגייס, היתה לו בבית קסדה מיוחדת כזו, שיש
רק לקצינים שטסים ביסעורים... היו לו גם מדים, משופשפים כאלה
ויפים... פעם ראיתי אותו בביצפר עם מכנס ב' ירוק כזה, מכוער,
שהיה רשום עליו באותיות צהובות רקומות "צה"ל" ושאלתי אותו מי
פילח לו את המכנס, והוא אמר שהיה לו בבית.
אופק באמת אהב כלכלה... ובאולינג... וקסדות. אני זוכרת את מאור
פניו כשנסענו לג'וערה בצפון... איזו התלהבות אחזה בו, ימי הצבא
הראשונים שלו, התמונות מהמטווח, המחשבה שהוא יהיה צריך להיפטר
מהשיער הכל כך צהוב שלו, הכל כך יפה...

זכורים לי הלילות בהם היינו יושבים בדירה של אביו, מחליפים
ערוצים בקצב מסחרר ובסוף מזמינים סרט ב"הום סינמה", אחרי עשרים
וחמש דקות היינו נרדמים... ראשו שלו עלי, ושערו הדק, שריח ערפל
היה בו, היה מנצנץ עם כל צבע שהתחלף במרקע.  מעולם לא הכרתי את
אביו, סיפורים שמעתי הרבה...

ראיתי אותו שלשום, בפאב נידח בפאתי העיר, אותו אופק, עם אותם
עינים גדולות וירוקות, עם אותו מבט מהוה ותמוה... ומקסים...
שאלתי אותו איך בצבא, מה שלומו, וגם אמרתי לו שהוא קצת השמין
ושזה מתאים לו...הבנתי כמה הוא לא השתנה, לפחות למראית עיין,
אותו אופק בן 16 שכל כך העריץ את המורה לכלכלה שלו, שאהב
בטירוף באולינג, שעצב כבד תמיד נח על עיניו ותגובותיהן
הפתאומיות גרמו לי לערגה כל פעם מחדש...
אופק.