[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סליחה, גבירתי... סליחה, אני באמת מצטער אבל אני לא ממש רוצה
לדעת מה השעה ואני לא מעשן אז אני גם לא אבקש ממך אש אבל כרגע
אני לא מצליח למצוא שום דבר להגיד שיהיה תירוץ בשבילי להכיר
אותך. אני יודע שזה קצת פתטי להתחיל סתם ככה עם אנשים ברחוב
אבל אני באמת מאמין שהאושר, אם הוא קיים, טמון בך. לא, רגע.
רגע, אל תלכי. אני יודע שזה נשמע קצת נדוש אבל לא הייתי אומר
לך את זה אם לא הייתי באמת מרגיש שאם עכשיו תלכי, הסיכוי של
שנינו למות מאושרים יעלם כלא היה. יש לך איזו שורה בשבילי
שאולי תהיה מוצלחת מספיק בשביל שתעני לי?

וככה הכרנו. זה לא שלא היה בך את כל מה שאמרתי שהיה, פשוט זה
היה מין יום כזה. מסוג הימים שבהם נראה לך שאם עוד משהו יקרה
ההפך ממה שאתה רוצה, אתה פשוט תתפוצץ.
ואני, אני תמיד אהבתי בחורות עם פנים של מלאך. אפילו לא זוכר
ממתי אני ככה - נראה לי שמאותה תקופה שהתחלתי לאהוב כלבים.
"האלה עם הפרצוף המתוק והמבט התמים, אלה הכי כלבות!" היה סבא
שלי אומר כל פעם שהיה לוקח תמונה של סבתא המנוחה לידיו.
אמרת שמחמיא לך, שאת נשואה ושאת ממהרת.
הבעל לא היה בעיה - ילדים עוד לא הספקתם וממילא לא אהבת אותו
כל כך.
אהבת?

התקופה הורודה במערכת היחסים שלנו באה לקיצה בערך כמו שבאה
טיפת וויסקי אחרונה מתוך בקבוק עטוף נייר חום. בעצם, זה היה
יכול להיות עוד פחות צפוי אם גם החברה שלך - זאתי עם הפרצוף
החמוד, שכחתי את השם שלה - גם לא הייתה יודעת שאת תחזרי
מהעבודה מוקדם באותו יום. אם כי, אז היא בטח הייתה טורחת פחות
בבחירת התנוחות ובלספק אותי.
את צעקת, שברת כלים (ניסית גם אותי).
אני  ביקשתי סליחה, אמרתי שמעדתי, שזה בדרך כלל לא קורה לי
ובכלל שזאת אשמתך ואת החברות הכוסיות שלך את צריכה לשמור
לעצמך.
אחרי המקרה הזה באו הסנקציות.
כל עבודות הבית והקניות היו על אחריותי, לצאת איתי הסכמת רק
למסעדות גורמה, על חשבוני. הפסקת לרדת לי וגם לזיין אותך הרשית
לי רק אחרי שהייתי מגמר אותך פעמיים עם הלשון.
אני, כאקט מחאה, שכבתי עם יתר החברות שלך - אבל רק עם הנשואות
- שגם להן היה מה להפסיד. כבר אז התחלתי להתבדח על חשבונך:
"היה הרבה יותר פשוט אם מישהו מאתנו היה מת, את לא חושבת?"
אמרתי לך פעם בזמן ארוחת הבוקר.
"מה זה כבר היה פותר?" שאלת בקול משתאה "אתה באמת חושב שזה היה
משנה משהו?"

או, כמה שזה שינה!
הלוויה הייתה משהו, היית צריכה לראות את זה, אנשים שבחיים לא
אמרת להם יותר מ"שלום" ו"להתראות" הזילו עלייך דמעות כאילו
היית אמא שלהם.
גם אני, כמובן הייתי בהלם גמור, כל הזמן חזרתי על כמה שהטיול
ההוא לצ'ילה היה טעות, שהייתי אמור לשמור עלייך על ההר ההוא אף
על פי שהתעקשת לעלות לבד.
לקראת סוף השבעה התחלתי בעצמי להאמין שהיית מספיק מוכשרת בשביל
ליפול בכוחות עצמך (כן בטח - היית כל כך מפונקת שאפילו למות
לבד לא היית מסוגלת).
באמצע איזה סיאנס עלתה לי המחשבה לקרוא לך אבל זאת היית את מול
ג'ימי הנדריקס - את מוכרחה להבין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מאמין!
זה סלוגניזם! יש
פה סלוגניזציה!
גורמים לנו
לחשוב שאם לא
נסלגן לא יהיה
אוכל!


סלוגניסט
פראנואיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/03 6:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סמואל זלצר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה