רציתי לדבר עם עצמי,
היום, עכשיו.
מחר הפך להיות חסר ממשיות,
כמעט כמוני.

מחפשת את המילים,
שיחבקו,
יכעסו,
יפצעו.
רק להרגיש משהו,
מעבר לדממה הצועקת.

לא רוצה להיכנע לכם,
מחול שדים מסרס.
מסרבת לאטום את הדלת,
למרות שאדון פחד וגברת ייאוש,
כבר נכנסו ללא הזמנה.

נדחקת לפינה,
ומדברת לעצמי בלי מילים,
הן מסרבות לשתף פעולה,
כל האורחים הבלתי קרואים,
מתחילים להראות אותותיהם על הנפש.
הפתחים הפנימיים נאטמים,
לא מבחירה.

מדברת לעצמי,
רועש שם.
לחשושי שנאה, כעס ורוע,
ובכי של ילדה קטנה,
ברקע.
כמעט כמו מוזיקה קלאסית,
בעיצומה של סצנת רצח.

אני שומעת אותך ילדה,
אני שומעת.
לא מצליחה לשמוע את עצמי.