עינייך אגט, מתבוננות בי במבט יציב... או שמה אמרלד הן?
שיערותייך פחם, עפות ברוח הנצחית צוחקות אלי...או שמה זהב הן?
אפך סולד, מריח כל סכנה בקרבה... או שמה נשרי הוא ומהזמן סלד.
שפתייך אדומות כורד, מחייכות ברכות... או שמה עצובה את?

קרצי לי שאדע שאת משקרת לכולם ואמיתית את.
אספי שיערותייך לבל הרוח תבדרן לכל עבר.
גרדי באפך, הסכנה חלפה ואפשר להירגע ולהריח את הפרח שבידך.
פתחי שפתייך ואמרי לי, עצובה או שמחה את?

נסי ותראי, צבעים קולות וריחות...
בואי והושיטי יד למציאות.
אחרי הכל את כבר בת 250.