שלט ירוק שהמילה אשקלון הוטבעה עליו באותיות דפוס לבנות-
עבריות, אנגליות וערביות, ולצידן חץ וציון מספר הקילומטרים,
ניצב בשולי דרך האספלט.
ישבתי במושב האחורי של מכונית הטויוטה הלבנה, חנוטה במדיי
הירוקים, במושב הקדמי ישבו עדי ואביה ושוחחו ביניהם, מדי פעם
מסובבים את ראשם ומנסים לשתף אותי, החולמנית משהו, בשיחתם.
עדי סיפרה על המפגש שערכה בסוף השבוע עם אחיה ואחותה הגדולים
ממנה, לרגל יום הולדתו של החבר של אחותה או משהו מסובך שכזה,
באמת שהיה מוקדם מדי בבוקר עבורי, וכשהבחינה בכך שתיאוריה
המסורבלים מבלבלים אותי פנתה למנות את שמות הקרובים לה ולתאר
אותם במספר מילים מייצגות, מנסה, בדרכה העליצה, לגרום לי
להרגיש יותר מעורבת.
"...אז יש לי אח ואחות גדולים, ואחותי, גליה, בת 23 עכשיו,
והיא ככה..." עדי סובבה את אצבעה סמוך לרקתה, "מסובבת."
כשראתה שאביה מרים גבה לשמע תיאוריה הססגוניים הפנתה את דבריה
אליו, מגנה על מילותיה בלהט אופייני,
"גליה תמיד היתה מטורפת, אבא, עוד לפני הטיול שלה לדרום
אמריקה," אמרה עדי בקול משכנע.
"למה מטורפת?  לא, היא דווקא, היא יש לה שתי רגליים על הקרקע.
פשוט רצתה להשתחרר קצת, אני מניח." ולאחר הפסקה קצרה אמר,
"יצאתם כל כך שונים, שלושתכם.  את רצינית, שקולה.  גליה
משוחררת, אולי מטורפת," חיוך מתרצה הופיע על פני אביה, אך אז
הפך מבטו למרוכז.
"וערן..." היא ניסתה להמשיך,
"...וערן חולם."

לפתע ניעורתי.  
וערן חולם.  
כמה המשפט הזה יפה, כמה פשוט ויפה, משהו בלבי נצבט.  
חשתי צורך עז לפגוש בו, רק ל...לראות אותו, לרגע קט, להציץ
באדם שאביו ואחותו, מרגע שהזכירו את שמו, יושבים במכונית
הטויוטה הלבנה ומבטים חולמניים נסוכים על פניהם.  
פתאום הפך הנוף הצחיח, המדברי, לקסום. הוא בוודאי כל כך
מיוחד.
אף פעם לא פגשתי מישהו שיכולתי לסכם במילה אחת, בודדת.

ובמכונית הלבנה נדמה היה שכל המילים נגמרו.

השיחה התחדשה רק כאשר הגענו לתחנה המרכזית באשקלון, כשאבא של
עדי, בעת שעזר לנו להוציא מתא המטען את התיקים, איחל לנו שבוע
קל ומהנה, ושנשתדל לא להסתבך בצרות.
הודיתי לו על הטרמפ, היטבתי את רצועות התיק על כתפיי ופניתי
יחד עם עדי לקבוצת הירוקות שעמדה בפתח האצטדיון ממול.  
שוב יום ראשון.
שוב לחזור ללוחות הזמנים, לפתיחת שעונים, למסדרי בוקר מדוגמים,
קיפולי שמיכות, תורים במקלחות, גומיות במכנסי ב' ותגיות
כתומות, ואין לי שום דרך לברוח.
ליטפתי באצבעותיי את ידית הרובה שנתלה עליי, הבטתי בהבזק השמש
על הקנה המתכתי, ניסיתי להבין.
כעבור מספר רגעים כבר הוצפנו בקריאות, "בנות! איך ביליתן בסוף
השבוע?"
כולן נראו נלהבות באופן מפתיע, ישובות נינוחות על גבי התיקים
הגדולים, הנשק כבר חלק מהן, ואינן מקדישות לו רגע נוסף של
מחשבה.

M-16 , דקלמתי לעצמי, משקלו 3 ק"ג, אורכו 96.6 ס"מ, אורך הקנה
44 ס"מ, מהירות לוע 990 מ' לשניה, באופן תיאורטי מסוגל לירות
800 כדורים בדקה, באופן מעשי, 130 כדורים, הומצא ב- 1963 בידי
יוג'ין סטינר, מיוצר ע"י חברת COLT בארה"ב, כוונותיו הרחוקות
מעניקות לו יתרון של דיוק, אך חסרונו בריבוי מעצורים, והוא
הורג אנשים, והוא משמיע קול פיצוץ מחריש אזניים כאשר סוחטים את
ההדק, וריח חריף, מערפל חושים של אבק שריפה נפלט ממנו לאחר
ירייה, וצליל נפלא, קר כקרח ומדויק, נשמע כאשר התרמיל נפרד
מהקליע ופוגע בקרקע.
ואז ניגשים לקו המטרות וסופרים את כמות החורים החדים, המדויקים
שמעטרים את המטרה במין תחושת גאווה, אני צוחקת לזכרון החלחלה
שחלפה בגווי בפעם הראשונה שמצאתי את חמשת הניקובים הסמוכים זה
לזה שחוררו את לב המטרה, בדיוק במרכז החזה, ומנסה להישאר אדישה
כשהמ"מ מבקש את פנקס הירי שלי בהבעת הערכה וממלמל, כמו לעצמו,
"מקבץ יפה, מעיין, באמת יפה."

אני מעבירה אצבעותיי על הקנה הבוהק, מגיעה עד לקצהו, מתמכרת
לתחושת החוזק המתעצמת בי, מעניין איך זה יהיה להביט לתוך הלוע,
מעניין איך מרגיש אדם על סף מוות, אם באמת חייו חולפים לנגד
עיניו כרצף תמונות, מוזר, אני תמיד דמיינתי שהראש דווקא מתרוקן
ממחשבות, שלראשונה בחיים באמת לא חושבים על דבר, שהכל הופך
למטוהר מלבד הידיעה החדה, הברורה, של החור השחור שמולך, הוא
הדבר האחרון שתראה, האחרון שתרגיש, האחרון שיהיה.

"מעיין?"  אני שומעת כמו מחלום את קולה של עדי קורא למישהי, לא
ייתכן שלי, אני כבר אינני שם, יום ראשון מרוחק ממני אלפי שנות
אור,
"עזבי, אל תנסי אפילו," קול נערה אחרת, אולי לילך, עונה לה,
"מעיין לפעמים..." היא עוצרת לרגע,
"... מעיין נודדת."

וכל המילים נגמרו.  

הכל היה כה ברור לפתע, כה מובן.
בתנועה קלה, צלולה, שלפתי את המחסנית מהחגורה.