היה היה, לפני שנים רבות , בעיירה רחוקה, בית גדול ויפה. בתוך
הבית גר זוג יפה, עשיר ומכובד. הם מאד אהבו זה את זו ואפילו
יותר מזה כל אחד את עצמו. אהבו כל כך שביתם היה מבפנים, על
קירותיו ותקרותיו, מרוצף מראות. לאן שלא הסתכלו החזירה להם
בבואתם המרוצה מבט מלא הערצה.
   ביום נפלא אחד נולד להם תינוק, בנם בכורם. הם ראו בו כל
אחד את עצמו ולא יכלו שלא להתמוגג. התינוק גדל בחדר ככל חדרי
הבית, מלא מראות. צעצועיו היו עשויים זכוכית ובדולח וכלי הכסף
מהם אכל הבהיקו כלפיו בהשתקפותו.
   אך הילד היה שקט ולא אהב כל כך את השתקפותו. הוא ירש,
כמובן, את היופי של הוריו ולא היה בתווי פניו ולו דבר אחד
להתבייש בו, אך הילד המופנם הפך עם השנים למלנכולי והחל לשנוא
את בבואתו. גדל הילד והפך לבחור צעיר ויפה תואר וברבות הימים,
כאשר הגיע היום לעבור לבית משלו, שמח על כך שבביתו לא יהיו
מראות. יותר מזה, בביתו, כך החליט, יהיה הכל שחור. החליט ועשה.
הקירות, החלונות, הוילונות והדלתות, הכל בו היה שחור. כך הוא
חי לו בביתו, ברוגע ובשלווה, רחוק מההמולה בבית הוריו.
   יום אחד החליט לנסוע לעיירה השכנה, שכן שמע שהעיירה יפה
מאין כמותה. בדרכו לשם נהג הכרכרה סיפר לו על בית אחד שהוא
חייב לבקר בו. כששאל הבחור מה כל כך מיוחד בבית, אמר לו העגלון
כי לא יהרוס לו את ההפתעה ורק יאמר שבעלת הבית מקסימה ואין אדם
שמגיע לעיירה ופוסח על פני הבית.
   לימים, שם הבחור פעמיו אל עבר הבית המדובר. מבחוץ היה הבית
הגדול יפהפה. משרת הכניס אותו פנימה ומה הוא ראה? הבית,
מבפנים, מלא מראות! אבל רגע. אלה לא מראות רגילות, אלא עקומות!
אחת עשתה אותו שמן והשניה הצמיחה לו ראש בלון, אחרת עשתה אותו
בגובה הרצפה וזו שאחריה הפכה אותו על הראש. הוא היה קצת נבוך
כששמע פתאום צחוק מתגלגל. הצחוק היה כה מדבק, שהבחור לא יכול
היה שלא לחייך כשחיפש במבטו אחר בעלת הצחוק הנפלא. זו, כמובן,
הייתה בעלת הבית. בחורה יפת מראה עם חיוך שובה. אגב סיור בבית
היא סיפרה לו שזהו בית הוריה שהם הורישו לה, בו היא נולדה
וגדלה. כמובן, אמרה לו, שכאשר מינקות אתה רואה את עצמך פעם
באלכסון ופעם שטוח ומרחף באוויר, אתה מסגל לעצמך חוש הומור
בריא. היא חייכה והבחור נשבה.
   כדרכם של הפכים, הבחור המלנכולי והבחורה החייכנית מצאו חן
זו בעיני זה. את שארית ביקורו בילה הבחור בחברתה וכשהגיע הזמן
לנסוע חזרה, הוא לא יכול היה לחשוב על להיפרד ממנה. לפני שעלה
על הכירכרה אחז בידה, הביט בעיניה והציע לה להתחתן איתו.
הבחורה חייכה והסכימה.
   כשהגיעה אליו הבחורה לביקור והם התחילו לדבר על חייהם
המשותפים, תהו מה יעשו בקשר לביתם לכשיבנה. הרי ברור שהבחור לא
יוכל לחיות בבית מלא מראות, לא משנה כמה מצחיקות הן יהיו.
הבחורה, מצידה, לא תוכל, כמובן, לחיות בבית שמבפנים כולו שחור.
חשבו וחשבו ואז עלה הבחור עם הצעה ששניהם היו שלמים איתה.
התקרות והרצפות יהיו ממראות והקירות יהיו שחורים, כי הרי מה
כבר צריכה האישה לראות חוץ מאת הרצפה של המטבח והתקרה של חדר
השינה?