היא מתעוררת.
לאט לאט היא פוקחת את עיניה ומאפשרת לאור להסתנן דרך הריסים.
כמו תמיד.
היא ערה.
היא קמה בשקט, וכמו רובוט חוזרת על אותם צעדים שעשתה אתמול.
לא במודע, היא שוב נותנת לגופה להוביל אותה במסדרונות ביתה,
שהיוו בשבילה לא יותר משבילים חסרי משמעות.
ראשה, שאמור להיות עסוק בתהיות הבוקר הרגילות, טרוד עדיין,
בצורה בלתי מוסברת, בחלומות הלילה שעבר.
בעוד שהיא סופרת לעצמה את האנשים שפגשה אמש בעולם אליו היא
בורחת כל ערב מחדש, קול חרישי התגנב לאוזניה...
היא הכירה את הקול הזה, מעין רשרוש, רחש, שלא שמעה המון זמן.
היא חיכתה לו.
בעיניים פעורות היא רצה לחלון.
חיוך קטן התגנב אל שפתיה. אמיתי. חיוך אמיתי.
בלי לחשוב יותר מידי, היא זינקה דרך החלון, ונחתה ברכות על
הדשא בחצר ביתה.
כשמבטה נישא אל השמיים, היא פרשה ידיה לצדדים, ויחד עם הדמעות
שהחלו זולגות על לחייה, ציירו שפתיה את המילה שהכי חיכתה
להגיד.
"גשם..." היא מלמלה בשקט, ולרגע הרגישה שהיא מרחפת באויר...
לרגע נגעה בעננים...
ושם למעלה, בין העננים, זו עיניים עייפות מקשיבות ומביטות
בצער, אל הילדה הקטנה המביטה מעלה בידיים פרושות, ומציירת
מעגלים ברגליה הקטנות על הדשא הרטוב.
הוא שולף ספרון קטן הנושא את הכותרת "תמימות", ובנוצה רכה,
הטבולה בדיו שחור, הוא מוחק שם נוסף מהרשימה. הוא נאנח.
"החורף הזה, ילדתי, הולך להיות קר מאוד..."