כשלחבר הכי טוב שלך קוראים דיכאון.

יש לו את האופי הנצרך כדי למלא תכונה זו. הוא תמיד שם בשבילך,
רק שאתה לא שם לב אליו. אתה מדחיק אותו בפינה ומנסה להעמיד
פנים שכל העובר עליך הוא וורוד וחסר רוח רעה. רק הצרות שאתה
עובר מוכיחות אותך כנגד השקר שבו אתה שרוי. אתה מגלה שהרוח
שחסרה היא רוח החיים, שכבר מזמן לא נשבה במפרש האושר שלך
באוקיינוס העצב. הוא שם. אתה מתחיל לחשוב עליו יותר ויותר,
ומגלה שכמו חבר אמיתי הוא תמיד היה שם לצידך כשהיית צריך אותו.
תמיד הראה לך את האמת ורק את כל האמת. הוא לעולם לא יחייך אליך
כשעצוב, אלא תמיד יתאים את עצמו למצב האמיתי שעובר בחייך.
התחלה, סוף ואמצע לא קיימים בשבילו. חברים תמיד חינכו אותך
לחיות את הרגע. ההווה הוא החיים, עבר כבר לא יחזור, ועתיד עוד
לא ברור, ולא ברור אם בכלל יגיע. לא בשבילו. הוא מראה לך את
האמת התמידית, ללא מושגים של זמן ומרחב. רק ידיעה בלבד.

כשלחברה הכי טובה שלך קוראים מלנכוליה.

אתה מתחיל להרגיש שמצאת את היחידה. התאהבת ביכולת לראות זוגות
מאוהבים ולהרגיש מעורב בלי להכיר. למדת להבחין בהבדל שבין
ידידה לחברה גם בלי שתהיה לך זו או אחרת. אתה מסתכל במראה וכל
שאתה רואה זה רק אותה, דמות מוארכת ורזה, השתקפות של מה שהיה
לא מזמן צלם אנוש. אתה מאוהב בה, אך גם שונא אותה. היא יוצאת
מהמראה ועוטפת בחזקה את ידך באצבעותיה הדקות והשורפות. אתה
מתחמק ומביט אל היד. חמישה קווים אדומים שנחצו, כוויות שנצרבו
בך לנצח. אתה מביט בעיניה השחורות והעמוקות, מנסה למצוא תשובות
לשאלות שאף פעם לא העזת לשאול בקול. היא מביטה בך כמו שהבינה
את כל מה שליבך צועק, אך לא עונה. נראה כי היא לא יודעת שאתה
מרוחק ממנה יותר ממה שהיא קרובה אליך.

כשלתרופה היחידה הידועה לך קוראים זמן.

אתה מביט בגלולות שבידך ומתלבט. החלטות אף פעם לא היו הצד החזק
שלך, וגם הפעם, הגורל החליט לא להקל עליך. אתה שואל את עצמך אם
כדאי להחליט פעם אחת ולא לקחת עוד החלטות מיותרות וחסרות
חשיבות. האם כדאי להפסיק את הטירוף המיותר הזה, את המצבים חסרי
הטעם והעניין בהם אתה עומד להחליט דבר שלא ישנה דבר. החלטה
שאתה פוחד לקחת מפחד אחר, הפחד לשנות משהו יציב, ולתת לו דחיפה
קדימה או אחורה. אתה סוגר את היד ומחליט לדחות את החחלטה לזמן
אחר. כמו תמיד. 'הזמן ירפא' הם אמרו לך. ואתה, מיריבם הגדול
ביותר הפכת אט לסוגד הנאמן ביותר עלי אדמות. התיעוב שבך הפך
למרקם עדין של תחושות הערצה חבויה בציניות, והכעס לחיבה כלפי
חסר ההבנה והבזוי ביותר.  אף פעם לא קראת את המדריך למשתמש,
ועכשיו כל מה שאתה מחפש הוא רק אותו.

כשלסדר היום שלך קוראים אנרכיה.

אתה מתרוצץ ממקום למקום וחושב שאתה משפיע. במשך היום אתה
מתרועע עם המוני אנשים שבשבילם אתה עוד פסיק קטן בחיבור
היום-יומי שלהם. אבל אתה לא מוכן להודות בזה. אתה נעטף בשריון
עבה עשוי אשליה ומנסה להסתתר בהווי. מנסה לחיות את הרגע, אבל
הוא בורח לך שוב שוב, ברוטינה חסרת מעצור. אתה מביט ביומן וכל
שאתה רואה הוא רצף מספרים ואותיות חסרי משמעות אשר היו אמורות
ליצור ארגון מסוים. אבל אותך כבר איש לא יארגן ולא יסדר.
הזרקורים שהיו לך לאור בדרך חייך התנפצו למליארדי רסיסים, ואתה
בניסיון נואש נופל על ברכיך ומנסה לחבר אותם חזרה, אך כל מה
שידיך מצליחות ליצור הם רק פסלונים קטנים בצורת שעונים נוזלים.


כשקוראים לך רק כשצריכים אותך.
כשלך קוראים 'אתה'.