זה קרה ביום שישי בבוקר, בדיוק בשעה 7, או שזו היתה צריכה
להיות השעה 8, רק בגלל שמישהו שכח לסדר את שעון החורף. רק
אלוהים יודע כמה שאני התגעגעתי לזה.
אז, שלום, שמי אבי, ואני מאבטח מוסדות חינוך. אוי, איך שאני
אוהב לומר זאת.
אני מקווה שלמי שקורא דבר זה, באמת תהיה שנה טובה, למרות ששלי
התחילה מאוחר מדי, בערך כחודש ויומיים מאוחר מדי. איזו הרגשה
נעימה זו לחזור לזה. טוב, יודע שמזה אני לא אהיה מליונר, אבל
לי מספיקה ההרגשה.
אז יום שישי התחיל בלקחת אוטובוסים נחמדים לכיוון בית הספר,
כשלפתע התבלבלתי. מה ללבוש? את הדבר הזה שגורם לי להראות כמו
עובד עיירה, הנוצץ הנורא הזה, או את הדבר שגורם לי להראות כמו
איש שב"כ, עם משקפי שמש? לבסוף, הוחלט לקחת את הנוצץ הזה בתיק,
למקרה שהביג בוס ירצה לראות אותי לובש זאת, ולבשתי את מה שאני
נראה אתו כמו איש שב"כ, עם משקפי השמש שלי.
אז יום שישי הזה היה הדבר הכי נהדר שהיה לי. נכון שלפעמים יש
ימים כאלה?
התאריך היה ה-3/10/2003, שעת בוקר מוקדמת, ואני מגיע לבית
הספר, ומה אני רואה? את הביתן הנחמד שלי עומד שם, דומם ועצוב,
לפחות ככה אני חושב. עצוב, בלי שאני אהיה, אבל זה כבר משהו
אחר. אני ניגש להכין לי נס קפה, ומה שאני חושב זה, שזה יותר
טעים מהבית. תמיד זה היה טעים יותר מהבית, למרות שאני יודע
להכין נס קפה. אבל זה באמת טעים יותר מהבית. אחרי שהכנתי נס
קפה, אמרתי לאב הבית בוקר טוב ושאלתי אותו מה עם המפתחות שלי.
הם היו תמיד שלי, עד לאותו יום נוראי ואפל! הוא אמר שזה אצל
מישהו אחר.
חזרתי אחרי מארב בשיחים, כי מה אני הרי - איש ביטחון. סיבוב
ארוך מסביב לגדר של בית הספר, הסריקה הראשונה שלי מאז אותו יום
נוראי ואפל!
חזרתי לשתות את הנס קפה, ואני רואה 2 ילדים מאוד נחמדים מחכים.
למה הם מחכים? כי הם שכחו לשנות את שעון הקיץ לשעון חורף. הם
היו צריכים לחכות 40 דקות עד שהם יכנסו לבית הספר. טוב, עד
שהגיע הזמן להכנס, נכנסו עוד איזה 10 ילדים שחיכו, שאני הרשתי
להם להכנס. אני יודע שזה נורא. אני אומר להם שזה לא נורא לחכות
עוד 5 דקות, כי משום מה אין להם כניסה עד ל-20 ל-8. כמה טוב
שיש כאלה שזוכרים איך קוראים לי. זה הדבר הכי נחמד בכול העולם
הזה. יש הרבה ילדים שאני אוהב לומר להם בוקר טוב, ולמה? כי
באמת מגיע להם שיהיה להם בוקר טוב, אפילו אם זה לא, ולפעמים זה
לא בדיוק בוקר כזה טוב.
אני מקווה להיות עוד הרבה זמן במקום שהשמש כן זורחת בו.
אני שמח להיות שם.
תודה לכולם,
אבי.