ושוב הגיע הקיץ.
היום היה שבת, הוא ישב  לו לבד בעצבים ועליו קרני השמש.
היה חמים אבל בשל העצבים שהיה שרוי בהם היה לו הרבה יותר
מחמים, הוא בער בפנים מה שהשפיע עליו מאוד גם בחוץ...
הוא הרגיש שעוד רגע הוא ילך ויהרוג את השמש.

הילד הזה היה מסוג האנשים שאוהבים את רק ימי חורף קרים במיוחד
ובכלל את הימים הסגריריים והקודרים ביותר  - בדיוק כמוהו.
הוא רצה שיהיה רק חורף ויותר מזה שיהיה רק חושך .
פשוט תיכנן מבצע השמדה, להשמיד את השמש ולתמיד.
חברים לא היו לו ממש, לכן גם לא סיפר זאת לאיש

הוא עלה על גג ביתו שהיה דיי גבוה  מכיוון שמשפחתו גרה בקומה
עשירית ואחרונה, והחל לחשוב איך להרוג את השמש.
הוא ישב שעות על גבי שעות ולא נח אף לא לרגע מהמחשבה המטורפת
הזו, עד שפתאם צץ לו בראש איזשהו רעיון מטורף שאולי  יעזור
להרוג את השמש אבל לתמיד ובאמת.
הרעיון היה מראות, כן מראות, הוא חשב להעמיד מראות על כל הגג,
מראות שברגע שהשמש תעיז לזרוח הן יסנרו אותה והיא תשרף , בהחלט
מחשבה של ילד בגילו, ילד קטן שלא ממש מבין מה הוא עושה.
ואז החל לחפש מראות בכל הבית, להעלותם אל הגג ולפרוש אותם
לכל רחבי הגג.

ואז הלך לישון בציפיה שמחר לא יקום בבוקר או שלפחות מה שעשה
יהיה מועיל לפחות במקצת .
למחרת בבוקר כשקם ציפה שלא תהיה שמש אך לרוע מזלו היא היתה שם.
מה שגרם לו להבין שהרעיון לא היה ממש מוצלח.
מרוב יאוש ומרוב תיסכול הבין שהשמש ניצחה אותו ושהיא עוד תמשיך
לזרוח יום יום, אך הדבר שבאמת הבין, הדבר שאגב גם העציב אותו
הכי הרבה , היתה המחשבה שיצטרך להתרגל לשמש
כל יום בקיץ, שנה אחרי שנה, בעודו חיי עד יומו האחרון.