לפעמים זה לא כ"כ נורא.
יש עוד ימים שאני יכול לקום, ולהסתכל על התיקרה, ולראות את פסי
האור הדקים שעוברים בין החלון לוילון, ונמתחים אצלי לאורך הלבן
הגדול שמעל לראש שלי.
פעם עוד רציתי לצבוע את החדר. אבא שלי אמר שקירות צבועים
חונקים אותך, וככה אנשים יוצאים מדעתם.

אני שוכב בחדר של 4 על 4, רק אני והמזרון, והרבה מאד לבן.
גם לבן זה צבע. ומה זה משנה אם אתה טובע בלבן, או באדום או
שחור? אם אתה לא יודע לשחות, גם חלב יכול להטביע.

לדברים אין סדר. כבר חודשים שהם כאלה. אני לא רוצה לצאת מהחדר.
רק כשאני אפתח את הדלת, ואצא החוצה, אני באמת אקבל את המכה,
ששם בחוץ, אין שום דבר שמחכה לי. בשבילי.

אם יש כסף, אז אפשר לקנות בגדים. אם יש רעב, אז אפשר לפתוח את
המקרר. אם יש ואם יש, אז תמיד יש פתרונות. אם יש בדידות, אז יש
עצבות. אם יש עצבות, אז יש בדידות. מעגל מצומצם של שני גורמים
בלבד, תלויים זה בזה בקשר רציונלי.
מישהו פעם אמר לי "אם אתה רוצה לשבור את המעגל הזה, אתה צריך
להביא משהו מעצמך."
באותו הרגע החלטתי להתעסק בצילום. אני אהיה הואן גוך של
הקולנוע. אני אהיה המוצארט של המשחק בין אור לצל. אני אשבור
עקרונות מוסכמים, ודוגמות קבועות, אני אנפץ מיתוסים ואעשה
אומנות. התעלמתי מהדיכאון, אספתי את כל הכסף שהיה לי וקניתי
ציוד. קניתי מצלמת וידאו, מכשיר עריכה, ערכת סאונד ושלושה
פנסים. הרגשתי יעיל. אני עושה דברים. אני יוצר. האדרנלין
התרוצץ בטירוף בין כל הבשר והעור והעצמות, הרגשתי אותו פועם
באונות, בחזה, בזרועות ובין הרגליים. זו הייתה ההרגשה הזו, שאם
היית מסתכל על עצמך רגע מרחוק, היית בטוח שאין דבר שיכול
להוריד אותך לאדמה. אני משנה תפיסת עולם, דרך חיים. ואני עושה
את זה בשבילי.

בדיוק הייתי באמצע שיחה עם קאמרה אובסקורה, שלקחו את הזמן
להסביר לי בפרטי פרטים את אופן תשלום הקורסים, כשחיכתה לי שיחה
ממתינה.

האמא של הבחור עם העצות התקשרה אלי בוכיה.
מסתבר שהוא שכח לנתק את הפלאג בזמן. מצאו אותו, בדירה שלו
במרכז ת"א, באופן אירוני, דומה מאד לדירה שלי, מת ממנת יתר,
כשהמזרק עוד תקוע לו בוריד.
בבת אחת זה זרם ממני החוצה. כמו זרם חשמל, מהאונות, דרך החזה,
הידיים והרגליים, הכוח החדש שניתן לי התנקז כולו לנקודה אחת,
וזרם החוצה דרך הרגליים היחפות שלי, לריצפה הקרה, שפתאום נראתה
כ"כ זרה, רק עוד חלק מהחדר שהייתי כלוא בו, ששנא אותי לפחות
כמו שאני
אותו.
ניתקתי את השיחה, ושכחתי לגמרי שהייתי בקו השני עם הפתח שלי
לחיים חדשים, חיים של עניין, ומיצוי עצמי. ואם לא, אז לפחות
לתחביב.
ניתקתי למזכירה בפרצוף, וכשנזכרתי בזה אח"כ, גם לא טרחתי
להתקשר. היום לא פרודוקטיביים.
היום יש לוויה.
והיום הפך לשבוע, והשבוע לחודש, כמו שימים עצובים נוטים להפוך.


למה עצוב? היום זה כבר לא משנה. בדידות היא דבר קיים. היא
ברורה כמו שעכשיו בוקר, ועוד כמה שעות יהיה לילה. ובלילה הרבה
יותר קל להיות בודד, כי זה מתאים. להסתובב ברחובות ריקים, לעשן
סיגריה, להסתכל על הכוכבים, ולהתכסות בעצבות. אבל בבוקר...
לקום בבוקר, ולשקוע בלבן.

אני לא זוכר כמה זמן עבר מאז שהייתה לי חברה. איבדתי ספירה.
אהבה זה מושג שעושה לי רע, כמו כל דבר קיים, שיכול לעשות לבן
אדם טוב, ולך אין אותו. כמו חברים. כמו משפחה. להסתובב ברחובות
ולהכיר אנשים, כבר לא נראה קורץ כמו בעבר. לעשות סרט שעובר את
כל הגבולות זה כבר בנאלי.

אני שוכב על הגב, השמש לא זזה. האוויר לא זז. העולם מתנהל
בחוץ, אבל פה, לחדר שלי, אפילו הוא לא מעוניין להיכנס.
אני לא עושה סמים. אני לא עושה סרטים. אני לא עושה אהבה.
אני לא עושה.
אפשר להאשים את כולם. אפשר להאשים את ראש הממשלה, שהולך
למלחמות ויוצר עם דפוק. אפשר להאשים את הדור המטומטם הזה,
שעושה כלום, וכלום עושה אותו. אפשר להאשים את האהבה שהתאבדה,
את חוסר הערכים, את ההורים שגידלו, או את החברים המסוממים.
כשהוא מת, זה גמר אותי.
הפעם הראשונה שבכיתי, מאז שהחברה שלי עזבה אותי, לפני הרבה
זמן, כשעוד ידעתי לספור חודשים. אז עוד ידעתי לחייך, אז עוד
זכרתי מספרי טלפון בע"פ. אפשר להאשים אותה, שהרגה לי את האהבה
לחיים. אפשר להאשים את אלוהים.
אפשר להאשים אותי.
אפשר להאשים הרבה אנשים, אבל אשמה לא משנה כלום.  
אז שישרף העולם הזה, שישרף האלוהים, שתישרף הבחורה הכי יפה
שנולדה, שעזבה אותי והלכה לחפש כיוונים אחרים. בפעם האחרונה
ששמעתי עליה, אמרו שהיא לסבית. שישרפו כולם.
כל הלסביות, ההומואים, הערבים וראשי הממשלה שרוצים להרוג אותם.
שישרף הצבא, והחיילים שמשרתים אותו, והאמהות שבוכות לתקשורת,
אבל לא היו שם למנוע מהילדים שלהם ללבוש מדים מלכתחילה. שתשרף
האהבה, והסמים ובית הקברות וכל ציוד הצילום בעולם.
אני עשיתי את שלי. אני שרפתי כל מה שהיה לי, מתוך תפיסה, שככל
שיש פחות, יש פחות ממה להיות עצובים. שרפתי גם את המצלמה.
בתקופה שהיא הייתה פה, מיותמת, חדשה ומבריקה וחסרת שימוש, היא
עשתה לי רק רע.
אני עשיתי את שלי.

עכשיו טובעים בלבן.