"מה הקרציה הזאת רוצה ממני?" כל סיום בדיחה שהוא מספר מלווה
בחבטה בברכי. התבוננתי בזורה (שמעון אלימלך= אלימלך זורקין =
זורה), אם רק הייתי מסוגל להגיב הייתי משחרר לו איזו בעיטה
לצלעות שתעצור את שטף דיבורו, במילא אף אחד מאתנו לא הקשיב.
"עוד ראש מישהו?" זורה הציע שהוא מניף את הבאנג, כולנו נעצנו
מבטים מבוהלים אחד בשני, קרוב לשעתיים שאנחנו לא מסוגלים לדבר.
לזורה יש מספר רב של מנהגים מוזרים אחד מהם שהוא נוהג לרסס את
הגראס שלו בכל מיני תרכובות שאני די שמח שאני לא מודע
לרכיביהם. התוצאה הפעם מניסוי המעבדה האחרון שלו היתה קשה,
אולי הקשה מהזכורות לי. המוח שלי טס ברחבי הדירה.
מעולם לא הבנתי ממה בחור בסביבות גיל ה- 40 נהנה לעשן עם חבורה
של ילדים בני 25. בעצם התשובה די ברורה לא ממש שינה לו מי ישב
שם, זו היתה עוד סיבה טובה עבורו לשאכטה מגניבה. מה אנחנו
עשינו שם? רצינו לבצע רכישונת שיהיה לנו מה לעשן הערב. לזורה
תמיד יש משהו בצד, אין אצלו תקופות יובש או עליות מחירים. אני
לא מוצא סיבה מיוחדת אך אותנו משום מה הוא חיבב ודאג לאספקה
קבועה.
דנצ'ו נעמד ואמר "ילא, אם לא נזוז המסיבה תגמר".
התבוננתי בו בהערצה מאיפה לעזאזל היה לו את הכוח לקום, האומץ
לדבר והנחישות לחשוב עכשיו על מסיבה. כל מה שיחלתי לו באותו
רגע היה לזחול מתחת לשמיכה בביתי, להרדם ולסלק ממני את הסאטלה
הזו.
"אתה בא?" דנצ'ו וברודי עמדו מתבוננים בי, עוד קודם סגרנו
שהרמת גבות אחת היא כן ושתיים היא לא.
"הוא לא רוצה ללכת, הוא עדיין לא עישן מספיק" זורה נחנק מצחוק
מוריד לי כאפה נוספת על הירך.
"חכה, חכה, גם הרגע שלך יגיע מניאק" שלחתי לו שדר טלפתי בעזרת
כיווץ ממושך של הגבות.
דנצ'ו נתן מבט ארוך דרך המראה למושב האחורי עליו ישבתי בזמן
שנהג,
"אתה בסדר?" שאל אותי מודאג,
"עוד רגע והוא מקבל את התרופה שלו" ברודי הסתובב אחורה ובחן את
מצבי.
"חברה, אתם הרי מכירים אותי, אני כמו חומה בצורה לא בקלות
יפילו אותי, עוד כמה דקות אני שוכח שבכלל היינו אצל זורה"
אמרתי לחבריי בהנעת גבות קצובה.
"תפסיק לשחק עם הגבות ותפתח את הפה, יופי, ילד טוב" ברודי אמר
כשהוא מחדיר לי את הטבליה לפה, דואג שאבלע אותה בעזרת מעט מים.
האקסטזי שוגר, המנועים מתחממים עוד זמן קצר ואני על הטיסה
הישירה לעולם הכימי.
לא זכורה לי פעם שאמרתי לא למשהו, לא שינה לי הסוג, מקורו או
הדרך בא חדר לגוף. לבלוע, ללקק, להריח, לעשן, להסניף, כל
הדרכים ישרות בעיניי. תמיד הצהרתי שאני טוב בלהיות מסטול.
והשיטה, כל עוד היא לא מכאיבה, היא שיטה טובה. רק שתעיף אותי
ותיקח אותי הכי רחוק שניתן.
האויר הקריר שליטף את פני ביציאתנו מהרכב, העיר אותי מעט למרות
שחבריי עדיין הקפידו לעמוד קרוב אלי ליתר ביטחון.
הדורמן פתח לנו את דלת הכניסה והרגשתי באותו רגע כמו עליסה
שנפלה למאורת השפן והגיעה לארץ הפלאות. החלל היה מעט חשוך,
אדום והבזקי אור חצו אותו כל כמה שניות. עשרות אנשים רקדו,
המוזיקה, אוי אלוהים אדירים שבשמיים המוזיקה, ליטפה אותנו בכל
הגוף, גלים אלקטרונים גלשו על כל איבר ואיבר שואבים אותנו
פנימה.
רחפתי למרכז הרוקדים מפלס דרך להיות צמוד לרמקולים, מקפץ באושר
אך לא מאפשר לאף אחד נוסף להכנס לטרטוריה שלי. רק הרמקול עניין
אותי, דבר מעבר לא היה קיים רק אני והדי.גיי.
שלחתי אליו בין קפיצה לקפיצה מבט מעריץ ונזכרתי בשיר
מהאייטיז:
last night the d.j. saved my life with a song ...
רקדתי ורקדתי מבלי להיות מודע לתנועות שלי, לסביבה או לזמן, עד
שמשיכה חזקה בזרועי חדרה לבועה בה הקפתי את עצמי,
"בוא" אחז בי ברודי,
"לאן" שאלתי בתמהון גבתי,
"נתפוס איזו פינה שקטה, דנצ'ו ואני חושבים שהגיע הזמן לחיזוק"
הוא לחש לאוזני.
"מצוין באת בדיוק בזמן" שמחתי לעברו בהרמת גבת ימין מלווה
בניפוח הנחיריים יחדיו ברינה.
נמשכתי לפינה חשוכה, דנצ'ו הדליק ג'וינט וברודי תפס לי את היד
תוך כדי טפטוף עליה מספר טיפות אמר "זה משהו בסגנון של ה -
liquid acid שהיה לנו באמסטרדם".
את החזרה שלנו לאולם קיבל ביט אלקטרוני ממושך שהרים אותי כמטר
באוויר, שהיתי כך פרוס אברים, מרחף, מביט על עשרות הרוקדים,
העם שלי, ערב רב של גושי אדם.
המוזיקה העבירה בי תחושה שזה הרגע, זה הזמן לשינוי. הבלאגן
מולי בעזרת יד מכוונת יכול להפוך למאורע שלא ישכח.
החלוקה הזריזה ביותר של הקהל שעלתה בדעתי היתה לבנים ובנות.
גבת ימין רק הבנים, גבת שמאל רק הבנות.
כך התחלתי להרקיד את המון, כן עכשיו רק הבנים, בנות, בנות,
בנות ושוב הבנים.
הרגשתי כמנצח הגדול של הערב, מנצח זו המילה, את זובין מהטה
דימיתי לעומתי לנער העושה את צעדיו הראשונים ביו חמוקי אישה
בשלים.
העם קרא למנהיג והעם קיבל. הקלאברים לא יהיו עוד אזרחים סוג ב'
עם תעודות זהות כתומות, מסומנים שלא באשמתם שהרחוב מצביע לעברם
ומתעלם מצרכיהם הבסיסיים.
"NO MORE"
לא אני האיש שיקבל את המצב כמו שהוא ולא יפעל לשנוי.
הסצנה היתה בשליטתי המלאה, לא עוד פרצוף בקהל. הייתי ראש
לחבורה, מוביל חברתי, האיש שעל פיו ישק דבר.
שיחקתי בקהל כברצוני, והדי.גיי, מי בכלל זה הדי.גיי? בירוקרט,
ממלא מקום, עבד כימלוך.
העם זעק ואני שמעתי את זעקתו.
בנות בנים, בנים בנות.
חשתי כיוליוס קיסר לאחר נצחונו על מלך הבוספורוס
"VENI,VIDI,VICI" שבתרגום חופשי לשפתכם הכוונה ל- "באתי,
ראיתי, כבשתי".
כן, כך כל נים בגופי חש, בן הקיסר אנוכי.
פרצתי דרך אל אותה נקודת אור מרוחקת בתוך המנהרה החשוכה.
הרגשתי שאת שלי עשיתי, את הדרך הראתי וניתבתי בצורה מושלמת,
השאר תלוי בכם, העם. אפשר להוביל את הסוס לבאר אך לא להכריחו
לשתות.
לשתות?
זמן מצוין ללגימה של מעט חמצן דו מימני. הלכתי לבר הוצאתי שטר
ממכנסי ואמרתי בחשיבות דעת דרך הגבה אולי בנימה מעט מתנשאת
"מים!"
הברמנית התקרבה אלי מעט יותר "מה אתה רוצה?"
מה בדיוק לא ברור "מים, א נ י ר ו צ ה מ י ם" הנעתי את
הגבות באיטיות כך שכל הברה תהיה ברורה.
"אין לי סבלנות לדלוקים האלה, אולי תאמר לי מה אתה רוצה" אמרה
ברוגז רב.
לא היה לי ברור מאיפה היא לוקחת את החוצפה הזו ועוד למי, לי.
מה היא לא מזהה אותי הסתומה הזו? פרחחית.
"תביאי לו מים, מה הוא כבר יכול לבקש" קול נשי אמר לידי.
התבוננתי בדמות לידי שהיתה לקוחה מעולם אחר, כל תו מפניה נראה
כמי שצויר בידי אחד מגדולי הציירים בהיסטוריה (לא, אין לי
כוונה לפיקאסו) היא היתה מדהימה.
היא פרמה את אצבעותי ונתנה את השטר שהיה אחוז שם לברמנית
"אפשר?"
אמרה לי בעדינות עם חיוך.
יופי כזה אולי תועד רק פעמים ספורות לפני כן בהיסטוריה.
בחורה נוספת נעמדה לידנו ואמרה לאפרודיטה שלי "עוד פעם החלטת
לשחק את אימא תרזה?"
אפרודיטה הסתובבה לעברה אמרה לה משהו כתגובה שהיה, נדמה לי,
בסגנון של: את לא מזהה מי זה?
הן הציתו לעצמן ולי סיגריה, הודתי לאפרודיטה בגבתיות אדיבה, הן
בטח מרגישות חשובות עומדות ומשוחחות כך סתם בנונשלנטיות אתי
בפני כולם.
דנצ'ו הגיח משום מקום ואמר שאנחנו חייבים לדבר, ביקשתי סליחה
בגבה מתנצלת ופניתי לכיוונו.
"האמא הפולניה שלך לא נראה לי שתעריך כשתביא לה גבר לארוחת ערב
ביום שישי, שני החברים החדשים שלך איך לומר לך את זה בעדינות,
נראה שמתכננים קומבינה על הישבן שלך" הוא אמר מגחך.
לא יכול להיות אפרודיטה שלי? התבוננתי בה, האם פלומת השער שעל
לחייה ומעל לשפתה העליונה הם לא עניין שבשגרה?
עשן הסיגריה זחל מפיה, עוד ועוד עשן יצא גורר אחריו איברים
נוספים, בתחילה היו אלה השפתיים, אחר כך השיניים והלשון.
פרצופה הפך לעיסה לא ברורה שכל נקבובית בלחייה בעבעה.
כל מה שהיה לי בקיבה עמד להפלט החוצה, הדופק שלי היה קרוב
לאלפיים, הייתי מוכרח לשבת.
הפרצופים סביבי הציגו את הרוע בהתגלמותו, אלה כבר לא היו אחיי
למהפכה. כולם התבוננו בי, זרמתי לספה באחת הפינות. הכל נזל
ממני. שכבת זיעה עבה כסתה את עורי, משהו גלש לי מפה, מהנחיריים
ומהאוזניים.
המח שלי החל מדמם בקצב מלחיץ. הרצפה תחתי התמלאה בנוזל.
אם רק הייתי מסוגל לעצור את הדימום סביב המוח, לדעתי, הייתי
מחזיק מעמד עד המיטה בביתי, חשבתי במהירות מנסה לנתח את המצב
אליו נקלעתי.
פרצופים רעים עברו לידי כולם אומרים בנימה של שימחה לאיד
"שלום חבר".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.