פרק ב' - בניידת

"אז אתה פרופסור אה?" שאל הגבוה תוך כדי מבט למראה האחורית.
"אתה יכול להסביר לי מה פרופסור מכובד כמוך עושה עם חצי קילו
של גראס בבית? זה יכול להספיק להרבה זמן לשימוש עצמי, אתה לא
חושב?". פרידמן נע בחוסר נוחות במקומו. " אולי תשחרר אותי
מהאזיקים האלה? אני לא בורח לשום מקום". הוא היה רגיל לדבר עם
תנועות ידיים גדולות, והאזיקים הפריעו לו לבטא את עצמו, במיוחד
אחרי ג'וינט גדול כמו זה שהחזיק בידו כשפתח את הדלת
לשוטרים."תוריד לו את האזיקים דוד, לא נעים" פנה הגבוה לגוץ.
"מישהו עשה לי מחיר, אז קניתי כמות גדולה, ותאמין לי שאני לא
מוכר את זה,אני מגדל לשימוש עצמי,  יש לי מספיק כסף גם ככה".
"את זה עוד נראה" התערב הגוץ שישב צמוד לפרידמן ולא רצה להישאר
מחוץ לשיחה, "חצי קילו זה לא דבר שהולך ברגל".
השוטרים היו די מופתעים מזה שהם מסיעים פרופסור למעצר, בדרך
כלל הסיעו עבריינים קטנים, גנבים, נרקומנים. הפושע הכי רציני
שהסיעו היה בני סלע, האנס הסדרתי, אבל זה לא נחשב כי היו איתם
עוד חמישה שוטרים בזינזאנה. בגלל זה לא היה להם כל כך על מה
לדבר עם פרידמן. בדרך כלל היו מקללים, לועגים , או סתם מטיפים
מוסר. הפעם השתדלו להראות אינטליגנטיים, או לפחות לא להבליט את
חוסר האינטליגנציה שלהם.
"אז מה אתה מלמד?" שאל הגבוה בטון חברותי.
"ביוכימיה מולקולרית" ,השיב פרידמן.
"ביו מה?"  "ביוכימיה מולקולרית. כימיה של תאים, בעיקר בגוף
האדם. אני מתמחה בהשפעות עצביות של חומרים כימיים על בני אדם".
זה היה נשמע להם משהו ממש מסובך וחשוב, והם חשבו, כל אחד
לעצמו, מה לבן אדם כזה ולסמים. "נו, אז אתה לא יודע מה סמים
עושים לגוף שלך? הם הורסים לך את הגוף." שאל דוד הגוץ, שבתוך
תוכו היה מוכן לנסות הכל בשביל להראות כמו פרידמן. אפילו לעשן
מריחואנה ולחיות עשר שנים פחות.
"גראס לא הורס את הגוף, אבל בשימוש ממושך הוא פוגע ביכולות
מוטוריות, אבל אני כבר בן חמישים ושתיים ויש לי אוטו שנוסע
מצוין, אז מה אכפת לי" צחק פרידמן, אבל הם לא הבינו את הבדיחה.
"אנשים שמעשנים קופסת סיגריות ליום מזיקים לעצמם ולסביבה הרבה
יותר, אולי תלכו לעצור אותם?"  "הייתי עוצר אותם, אמר הגבוה,
אבל יש חוקים במדינה, אתה לא יכול לעצור מישהו סתם ככה. חוץ
מזה אני בעצמי מעשן, אז מה, הייתי עוצר את עצמי?" "אני הייתי
עוצר אותך בכיף" אמר דוד. "היית עוצר אותי? אתה בקושי עצרת ילד
בן שתים עשרה שגנב סוכריות בסופר".

אם יש משהו שדוד שנא, זה שמזכירים לו שהוא גוץ נמוך ושמן
שבקושי מסוגל לרוץ חמישים מטר בלי להתנשף. הוא היה גם סוציומט
חסר תקנה. לאדם במצבו קשה שלא להיות כזה, אחרת היה משתגע.
"לפחות אשתי לא מזדיינת עם חצי מרחב דן" פלט דוד הגוץ בלי
לחשוב, וגרר את שניהם לדו קרב מילולי שנמשך עד שהגיעו לתחנה,
כשגבי פרידמן מנסה לשווא להפריד ביניהם. כשהגיעו, עצר הגבוה
בחריקת בלמים חזקה ויצא מהרכב תוך כדי שהוא מאיים על דוד שאם
עוד פעם יגיד משהו על אשתו הוא שולח אותו לבית חולים. גם דוד
יצא ספוג עלבון והשאיר את הדלת פתוחה עד שפרידמן יצא, ואחר כך
נעמד לצידו כשהגבוה עומד בצד השני וכך שניהם, אדומי פנים
ומזיעים, ליוו את פרידמן הנינוח לתא המעצר. פרידמן,עקב פעילותו
בארגון "ירוק כחוק" היה מורגל בשיחות עם שוטרים, לכן לא התרגש
במיוחד לקראת הכניסה לתחנת המשטרה. הוא חשב שטלפון קטן לעורך
הדין שלו יסדר לו שחרור מהיר, כמו תמיד. אך הפעם חיכתה לו
הפתעה. כשנכנסו לתחנת המשטרה, קיבל את פניהם אדם בבגדים
אזרחיים שבגלל  הטון הרגוע בקולו נראה לפרידמן כמו מישהו חשוב.
"ציפיתי לך מר פרידמן, הכנס בבקשה למשרד." אמר האיש בחיוך,
וזרק לשוטרים: "דוד, תחזור למוקד ותבדוק אם אני שם, שאול, תחפה
עליו". הפקודה הסמכותית, שנראתה לפרידמן הגיונית באותו רגע,
חיזקה את דעתו שהפעם הסיפור יהיה שונה. ואכן, הסיפור היה שונה
הפעם.