זה היה אחד הימים הקרים ביותר בשנה, הכול היה מלא ערפל עבה
וסמיך וחשוך, חשוך מאוד.
ישבתי לבד על הגבעה שמול בית הקברות והקשבתי לרוח ששרקה על
ניצבי האבן במקום.
על הלוחיות, אני זוכר בבירור, היה כתוב לה "שלקחה את חייה,
ואנו, עדיין לא בטוחים למה", כך היה כתוב לירדן על המצבה, אך
אני ידעתי למה. ידעתי למה היא החליטה לנטול את חייה בלילה קריר
דומה ללילה זה.
זה כלל לא היה קשור לסמים או לעישון, וזה גם לא היה קשור למורה
שאיתו היה לה רומן.
היא נהנתה מכל זה, מכל הצעקות של ההורים שלה מכול הסקנדל שעשו
בעיתונות.
היא אהבה את האקשן הזה, לא פעם היא ליקקה את שפתיה בחושניות
וכשכל הגברים ברחוב נמסו מתשוקה - היא סובבה את גבה והלכה משם,
נהנתה מכל יחס גברי שרק יכלה לקבל. אז מה כן גרם לה להרוג את
עצמה, מה גרם לה לסינוור כה גדול שלא ראתה שום אפשרות, רק
מוות?
זה היה הכאב שבאותה השנה, זה היה מה שהרג את נשמתה, "הוא לקח
את חיי, לקח את אושרי, לקח את כל מה שהיה לי" היא הסבירה לי
בשקט. דמעות נשרו מעינייה בקצב, זה היה מוזר, אף פעם לא ראיתי
אותה בוכה, אנו ביחד באותו בית הספר כבר 9 שנים, ואף פעם היא
לא בכתה. הוא נגע בה, ליטף בכוח, תלש את האושר ממנה בדיוק איך
שהוא תלש את בגדיה.
היא בכתה והוא צחק, היא שתקה והוא נאנח, הוא נגע, היא נרתעה.
אז יום אחד, מעונן וזועף, דומה להיום, יום סגרירי וערפל כבד
עליו, היא לקחה את הסכין ולאט לאט הוציאה את דמה מגופה, את הדם
ה"טמא" כך היא האמינה. את כל מה שהוא שתל בה, הוציאה לאט לאט
עד שהדם בגופה אזל. השמש אט שקעה והיא התבוננה בה בעוד דמה
שוטף את הרצפה, איך השמש כמו חייה, נעלמים.
ואני יושב כאן, באותה נקודה בדיוק וחושב עליה, לוקח את הסכין
שהשאירה כאן באדמה וחורט על היד את המילה האחרונה שאי פעם
אכתוב. "סליחה". חורט ומסתכל על השמש אך שלא כמוה - אני צופה
בזריחה.