הקול הראשון ששמעתי כשהתעוררתי היה האזעקה. כולם קמו מהר כדי
להיכנס לחדר האטום ולנעול את הדלת מהר, לפני שהגזים ייכנסו.
אמא אמרה לי לשים מהר את המסכה כי אמרו ברדיו שזה נפל קרוב
אלינו. אני ראיתי את זה נופל דרך החלון. מין מבחנה ענקית,
אפורה, עם שפיץ בסוף, מלאה בגזים. כשהיא התרסקה על הקרקע, כל
הגזים יצאו מהמבחנה והתחילו לטייל ברחוב שלנו. הם נראו כמו
החייזרים הקטנים מהסרטים המצויירים של שבת בבוקר. אחי הגדול שם
את המסכה אחרי שהוא נשם עליה והוא התחיל לעשות ציורים עם הלשון
על החלון של העיניים. אני נורא צחקתי, ואחר כך גם אחי ואמא
נלחצה ואמרה שנשתוק כי אחרת הם יבואו. אחרי הצהריים, הרדיו
שחרר אותנו מהחדר האטום. הם אמרו שזה כבר בסדר לצאת, אפילו
החוצה. המבחנה הענקית היתה אמריקאית ולא עירקית, כמו שכולם
חשבו. אחי הגדול ואני נשארנו עם המסכות כי נראינו כמו הגזים
איתן. יצאנו החוצה כדי לראות את המבחנה מקרוב. הגזים עוד היו
שם, הם דיברו עם כולם בשפה שאני לא מבינה ואחי תרגם לי הכל. הם
סיפרו לכל השכונה על איזה מבצע שהם עשו באיזו סופה במדבר ועל
זה שהם הוכרו כגיבורים כשהגיעו הביתה, אז. הם קיוו שהפעם זה לא
יהיה כל כך קשה, כמו אז, לפני 9 שנים בערך.
בערב, אחרי הארוחה, שוב היתה אזעקה ואחי ואני רצנו לחלון לראות
אולי תיפול עוד מבחנה ענקית. ובאמת נפלה אחת, ממש ליד הבית
שלנו וליד המבחנה האמריקאית. מתוך המבחנה החדשה יצאו גזים שדי
נראו כמו הגזים האמריקאים, רק עם שפם. שני סוגי הגזים התחילו
להילחם ואנחנו עודדנו דרך החלון. בסוף נשארו רק כאלה עם שפם,
שנכנסו למבחנה צוחקים ונסעו, הביתה כנראה. השוטרים שלנו באו
ואמרו לכולם להתפזר ושאין מה לראות. באמת לא היה מה לראות אז
אחי ואני הלכנו לראות טלוויזיה.