היום בו עזבת היה היום בו החליטה השמש שאינה זורחת יותר בבוקר.
נורא פואטי אבל אף אחד לא שם לב. כולם היו כל כך מופתעים
מהבוקר החשוך ששכחו להתפלא כשסיפרתי להם שאת הלכת. כל אנשי
המקצוע הנוגעים בדבר היו על סף התמוטטות עצבים. הצהובונים,
שבכל יום רגיל היו כבר מזמן מפרסמים את התמונה שלנו עם המילה
"נפרדים?" מתחת, היו אפאתיים לחלוטין. עסוקים. ידעתי שכל זה לא
לרוחך, זה שגנבו לך את ההצגה. אבל כשניסיתי להתקשר, להציע
שנחזור עד יעבור הזעם, ואז לפחות נפרד כמו שצריך אמרת: "תגיד
לי, מה אתה - משוגע? תסתכל מה קורה בשמיים בשעה כזאת של היום!
זה מה שמעניין אותך עכשיו?!" מה, רק אותי זה לא מעניין? נו, אז
לא זורחת. אז מה? זה לא שמישהו אוהב את היום בכל מקרה, את
הבוקר במיוחד. ממילא אפשר לנשום כמו שצריך רק בלילה.

הייתי מראשוני הנועצים ציפורני עשן מכוניותיהם באויר תל-אביב
אותו בוקר. הדלקתי סיגריה בתוך האוטו, בלי לפתוח חלון. את
שונאת סיגריות. שמתי רוק כבד בקולי קולות ושרתי בגרון ניחר בין
שאיפה ארוכה אחת לאחרת, מפזר עשן וריח רע מהפה לכל עבר. הילדה
נשארה בבית, ישנה. היא אפילו לא מתארת מה קרה אתמול. השארתי לה
פתק. "הייתי צריך לצאת מוקדם, תסעי באוטובוס לבית הספר. אם לא
בא לך את לא חייבת. אבל רק הפעם. ובלי לספר לאמא. אבא" יודע
בדיוק לאן. לסבתא שלי אני אסע. ריבה ומרק עוף חם וגבינה לבנה
ואיזה יופי שקפצת אבל למה כל כך מוקדם? מה? עזבה? לאן עזבה?
אה, הזונה הזאת! אמרתי לך לא להתחתן איתה! לא, סבתא אוהבת אותה
את זה ידעתי. אוהבת זה יפה אבל מה את עושה במטבח של סבתא שלי
בחמש בבוקר?! אה, סיכמתם על זה! כן, מיידלע זה רק עד שתירגעו
קצת, תן לה לנוח, אתה תהיה קצת עם הילדה, הכל יהיה בסדר, תאכל
משהו. אני לא רעב. עכשיו לאן? לא רוצה חברים, הם בטוח יתמכו
ויגידו שאת סתם נלחצת ועושה סצינות וזה לא ככה. את יותר חכמה
מכל החברים שלי ביחד וכולם יודעים את זה. לא רוצה לטבע, קר
מדי. את התיאבון הוצאת לי. אחזור כבר לבית, אלך לישון.

והשמש איפה? כבר שלושה ימים רק שיבושים ושביתות ובבתי החולים
כבר אין איפה לדרוך. ואת בשלך, כבר העברת כמה דברים דרך אמא
שלי. מה נהיה?! אמא! מה את עושה? עזוב. זה השמש, נו מה אני
יכולה לעשות, מסכנה. ככה רע לה. אמא!! הילדה בסדר, אוכלת? היא
בסדר, אבל מה את עושה?! נו יופי מותק, תשמור על עצמך, כן? ביי
ביי. בסיאטל מצאו רסיסים של השמש. בטורקיה יש עקבות של
החייזרים שמחזיקים אותה בת ערובה. הילדה שלנו יותר חכמה ממה
שחשבתי. לכבס היא יודעת וגם את העוגיות שאני אוהב לימדת אותה
לעשות. היא בסדר. את בסדר. בואי כבר! לא. עדיין מוקדם. בעבודה
כבר מתכננים איך לעשות על העניין הזה בוחטה. למה אני לא
בעניינים, לא מתלהב, תראה את רפי איך קורן. רפי לא ראה את
הבולבול שלו כבר ארבע שנים, משפחה אין לו, ממה כבר יש לו
להתרגש? מר פקלמן נפטר? ממלא המקום תפס פיקוד, העלאה בדרגה,
זמנים מטורפים, זאת הזדמנות שאין שניה לה, אתה בן אדם מאושר!
אין זמן לילדה.

יושב בערב על הגג, מגלגל סיגריה (לא ערב. תמיד חשוך עכשיו.)
וחושב, אולי אני לא באמת צריך את התוספת ההיא.

ביום שבו חזרת גם השמש זרחה. אף אחד לא ממש התלהב, רק אני
קיפצתי בין המכוניות עם הידיים מורמות, מביט למעלה: "תראו איזה
יופי! סוף סוף חזרה!"