באיזשהו גיל, כאילו כבר גדול, רק כאילו. העצב חודר ומחלחל כמו
בילד קטן שנפגע מחבר. אפשר להתאפק רק עוד קצת, לא יותר. הבכי
יפרוץ ויצא לעולם, אבל, רגע. אסור לי. אני מחויב לחברה. יש
סביבי אנשים, אסור לי להיות עצוב. אם אני עצוב אני חוסם את כל
הזרימה של הקשר בין האנשים, אני אהיה למחיצה ביני ובינם ובינו.
אסור לי לעשות את זה. אסור לי להיות עצוב. או לפחות למנוע קולי
מבכי, שלא יראו, שלא ידעו. הרי עצוב אני אשאר. עם כל הקושי,
המטען והעצב, אני יכול לצחוק מבדיחות, אני יכול להיות מצחיק
בארבע עיניים, זה כשרון כזה של הסוואה, נצל אותו. מדחיק, עצוב,
שוב מדחיק, ושוב עצוב וחי. |
