יום אחד,
אני אלמד אתכם.
נעבור עוד רגע, עוד יום, והחיים ממשיכים כרגיל ואתם תרצו
להראות לי שאתם אוהבים אותי.
לא רק כשחשוך. לא רק כשקשה. אוהבים אותי כל הזמן.
ואני אדחוף אתכם. רחוק רחוק. אני אכאב לי בדממה ואז אכעס שלא
ידעתם.
ואם אני כן אכנע, ואצעק את שמכם בשעת הדממה, כשהכל שקט בחוץ
אבל בפנים יש רעש וכאב וצרחה,
ואתם תאהבו אותי
ותטפלו בי
כמו
שאצטרך,
אני אשנא אתכם אחר כך.

כשהמצב יחזור, והשמיים יתבהרו,
אני שוב אדחוף אתכם רחוק.
ורק תוכלו לעמוד שם ולנפנף. לצעוק את שמי. לנסות להתקרב, לשמוע
אותי כואבת, ולהתקרב ולנסות
להיות חלק מהחיים שלי.
אבל אני אדחוף אתכם.
עד שתבכו. עד שתשנאו אותי.
ואז, ברגע של חולשה, כשהמפלצת לא שולטת והילדה הקטנה רוצה
אהבה, אני אחזור אליכם
בידיים מושטות קדימה,
נואשת לחיבוק.

ואתם תשנאו אותי. כי דחפתי והכאבתי. אתם לא תדעו למה, ותשמעו
רק את קול המפלצת שבתוכי.
מרחיקה את האהבה. לא יכולה להתמודד עם אהבה. לא מוכנה להתמודד
עם אהבה.
מרחיקה אתכם עד שכואב לכם. עד שמצליחה להכאיב לעצמי. עד שהאבן
תדמם למוות.
אז תשנאו אותי.
והילדה והמפלצת ישארו לבד, מחובקות, לוחשות אחת לשנייה
מילות אהבה שלאף אדם אחר אסור לשמוע. שאף אחד אחר כבר לא
ישמע.
אתם תשנאו אותי.
יום אחד,
אני אלמד אתכם לשנוא אותי.